אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה

 שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה נִקְרָא נָזוּף, שֶׁנֶּאֱמַר נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם

 וְאוֹמֵר וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת

 אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה 

וְכָל מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה הֲרֵי זֶה מִתְעַלֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת

 

ספר במדבר - פרשת השבוע - מטות-מסעי 

מתוך אזמרה - הרב אליהו גודלבסקי  שליט"א- (עפ"י מישנתו של רבי נחמן מברסלב זיע"א)

איש כי ידור נדר... במדבר ל,   ג

פרשת מטות מדבר מעניין נדרים, שעל ידי מצווה זאת של נדרים רואים ומבינים גודל עוצם כוח הדבור, שתכף כשמבטא בשפתיו צריך לקיים ככל היוצא מפיו.
כי באמת עניין נדרים הוא פליאה נשגבה בבחינת (במדבר ל) איש כי יפליא לנדר נדר נזיר וכו'. כי הם בחינת פליאות חכמה (כמובא בתורה "שאלו את רבי יוסי בן קסמא" בסימן נז). כי בזה רואים גדולת האדם הבעל בחירה שיש לו כח בפיו לעשות לעצמו מצוות חדשים שלא נצטווה בהם. כגון כשאוסר עליו דבר המותר בפיו אזי תכף נאסר עליו הדבר המותר באסור תורה (וכמבואר בדברינו מזה בהלכות נדרים) והוא פלאי. הלוא באמת זה הדבר אין בו שום אסור בשרשו, ואף על פי כן תכף כשאומר בפיו שייאסר עליו הדבר אפילו בלא הזכרת השם נאסר עליו תכף באסור חמור מן התורה.
אך בזה רואים גודל כוח האדם הבעל בחירה. והעיקר הכוח הוא בפיו ולבו. שכשלבו חושק לקדש את עצמו באיזה קדושה ופרישות וכיוצא ומוציא חשקו ורצונו בפיו אזי נעשה מזה תורה. כי אז נאסר עליו הדבר באסור תורה. כי באמת נפש ישראל בשרשו הוא חלק אלוה ממעל והוא בעצמו בחינת התורה. כי קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל כלא חד, כמו שכתוב בזוהר הקדוש (אחרי עג.). ועל כן יש לו כוח בפיו לנדור נדר ולעשות לעצמו מצוות כנפשו.
והעיקר נדרים הוא כדי לקדש את עצמו ולפרוש את עצמו מתאוות, בבחינת (אבות פרק ג) נדרים סייג לפרישות, שאלו הנדרים הם מצווה לנדר בהם. וכן אמרו (נדרים ח): שרי ליה לאנש למנדר לזרוזי נפשיה. ועקר הנדר כשמוציא בפיו. ובזה רואים גודל כוח הדבור ומבטא שפתיים של האדם שעל ידי הדבור הוא יכול להתגבר ביותר לפרוש את עצמו אפילו מן ההיתר, כמו שאמרו: נדרים סייג לפרישות, וכמו שרואים בחוש מכל מי שרוצה להרגיל את עצמו באיזה קדושה ופרישות שנמצאים הרבה שעושים נדר או שבועה על זה, כגון: להתענות איזה יום, או שלא לאכול דבר מן החי איזה זמן, או לתן צדקה יותר מכוחו וכיוצא בזה. 
ולכאורה הדבר תמוה, ממה נפשך, אם יש בכוחו להתגבר על יצרו יוכל להתגבר בלא נדר ושבועה. ואם מתיירא שלא יתגבר יצרו עליו מה יועיל הנדר. אך בזה רואים גודל כוח הנדר בשורשו והעקר כשמוציאו בפיו שאז על ידי הנדר עולה לבחינת פליאות חכמה ששם שורש הבחירה. ומשם מקבל כוח על ידי שמוציא הנדר בפיו שיוכל להתגבר על מה שצריך להתגבר. ובודאי גם אחר כך כשעשה נדר עדיין יש כוח לבחירה להטותו חס ושלום חס ושלום כי הבחירה יש לה כוח גדול מאד. ועל כן הזהירה התורה מאד שישמור לקיים את נדרו וככל היוצא מפיו יעשה. אבל העקר הוא שעל ידי הנדר יש לו כוח הרבה יותר להתגבר על יצרו. וכמו שמצינו בבועז שאמר (רות ג) חי ה' שכבי עד הבקר, ודרשו רבותינו ז"ל (רות רבה פרשה ה) ליצרו נשבע, נמצא שבלוא השבועה היה סברא שהיצר הרע יתגבר עליו, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (נדרים ח) בזה. ועל ידי השבועה עמד בניסיון וכבש את יצרו. וכן מצינו בכמה כשרים וצדיקים, וכמו ששמעתי מפיו הקדוש שאמר שהיה רגיל בנדרים מאד בשביל קדשה ופרישות (שבחי הר"ן סימן טו). (ליקוטי הלכות – הלכות ברכת השחר ה', אות צ')

(שש ערי המקלט ... הארבעים ושתיים עיר ... (במדבר לה, ו          

ארבעים ושמונה תיבות שיש בפרשת "שמע ישראל", שהוא יסוד האמונה, יש כנגדן ארבעים ושמונה ערי הכוהנים והלויים: שש ערי מקלט, כנגד שש תיבות שב"שמע ישראל"; "ועליהם ארבעים ושתיים עיר" כנגד ארבעים ושתיים תיבות מן "ואהבת" עד סוף הפרשה כמובא. ואלו הארבעים ושמונה ערים קולטות ומצילות מסטרא דמותא, ועל כן צריך הרוצח בשגגה לנוס לשם, כי אמונה עקר החיים, והכפירות סטרא דמותא; ועל כן ארבעים ושמונה ערי הלויים שהם בחינת "שמע", "ואהבת", שהם עיקר המשכת האמונה, על כן הם קולטות ומגנות מסטרא דמותא ומצילין את הרוצח ממיתה. ואלו הארבעים ושמונה ערים שישבו בהם הכוהנים והלויים, דדייקא בזה הראה לנו התורה הקדושה שצריך לנסוע לצדיקים והנלווים אליהם, והעקר בשביל לזכות לאמונה שהוא עיקר החיים ולהינצל מסטרא דמותא שהם הכפירות. כי עיקר האמונה בשלמות מקבלים רק על ידי צדיקים אמתיים והנלווים אליהם, שהם בחינת הכוהנים והלויים; כי כהן הוא בחינת הצדיק והרב האמת, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק: "ושפתי כוהן וגו'" אם הרב דומה למלאך וכו'; ולויים הם בחינת המתחברים ונלווים אליהם בבחינת "ונלוו אליך וישרתוך". ומי שנכשל במה שנכשל ורוצה לחוס על חייו ולהציל נפשו ממיתה עולמית, צריך לנוס ולברוח ולבוא אל עריהם, ושם דדייקא ינצל מכל רע, כמו הרוצח שנכשל במה שנכשל והגביר הסטרא דמותא, על כן אין לו הצלה רק לברוח אל ארבעים ושמונה ערי הכוהנים והלויים, ושם ינצל מסטרא דמותא כנ"ל. (הלכות תחומין – הלכה ה', אות כ"ח לפי אוצר היראה - אמונה, אות מ"ח) 

 

YYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYY

 

ספר שמות

פרשת תצוה (כז', כ – ל',י)

 מתוך אזמרה - הרב אליהו גודלבסקי  שליט"א- (עפ"י מישנתו של רבי נחמן מברסלב זיע"א)

ואתה תצוה ... שמות כז, כ

וזה (שמות כז, כ) ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך וכו'. 'ויקחו אליך' דייקא, כי משה הוא כלל התורה בחינת הצדיק האמת שיכול לעורר ולהאיר שורשי נשמות שבתורה שעל ידי זה מביא הארה לכל אדם שמשם נדלקין שבע קני המנורה שהם בחינת כלל נשמות ישראל שכלולים בשבעה כתות. וזהו: ואתה תצוה את בני ישראל. 'תצוה' לשון צותא והתחברות, היינו שאתה תצוה ותחבר ותייחד את בני ישראל, דהיינו שורשי נשמותיהם שבתורה כדי שיגיע הארה על כל אחד
ועל ישראל מוטל: ויקחו אליך שמן זית זך, כי הם צריכין להתעורר מלמטה, על כן צריך כל אחד לקח ולהביא להצדיק בחינת שמן זית זך, היינו בחינת הטוב שבדעתו ומוחו שנקרא שמן משחת קודש, כי עיקר הברור על ידי הדעת, כי כלא במחשבה אתברירו [כי הכל מתברר במחשבה] (זהר פקודי רנד:) וצריך כל אחד לראות לקח בחינת שמן זית זך, היינו הנקודה טובה שבדעתו שנמצא בו עדיין, כי אפילו בפושעי ישראל עדיין נמצא בו איזה נקודה טובה שהוא בחינת שמן זית זך שצריך להכין עצמו להביאו להצדיק על ידי שיכריח עצמו לעסוק בתורה ותפלה ומצוות. וכל כוונתו יהיה כדי שיהיה נתפס בו אור הצדיק, כדי שתהיה נשמתו נדלקת ומאירה כמו נר ממש בבחינת נר ה' נשמת אדם
וזהו: כתית למאור, 'כתית' דייקא, כי צריכין לבטש ולכתת הגוף ולסבול כמה יגיעות גדולות וכמה מיני מרירות עד שיזכה שיוכל האור לתפס בנשמתו בבחינת אעא דלא סלק בה נהורא מבטשין לה גופא דלא סלק בה נהורא דנשמתא מבטשין לה [עץ שלא שולט בו האור בועטים בו, גוף שלא שולט בו אור הנשמה בועטים בו] , כמו שאיתא בזהר הקדוש (חלק ב - קסח.). וכן מבואר במדרש בפרשה זאת (שמות רבה לו, א): שבשביל מה נמשלו ישראל לזית, אלא מה הזית הזה עד שהוא באילנו מגרגרין אותו ואחר כך מורידין אותו מן הזית ונחבט, ומשחובטין אותו מעלין אותו לגת ונותנין אותן במטחן ואחר כך טוחנין אותן ואחר כך מקיפין אותן בחבלים ומביאין אבנים ואחר כך נותנין את שמנן כך ישראל וכו'. היינו שצריכין לסבול כמה וכמה מיני יגיעות גדולות עד שזוכין להפשיט מעצמו הבגדים הצואים שמהם כל המניעות כדי שיהיה נתפס בו הארת הצדיק בבחינת כתית למאור. לקוטי הלכות - הלכות בציעת הפת ה' - כ"ד

להעלות נר תמיד ... (שמות כז, כ 

שרש הנשמה הוא בחינת רצון, ועל כן נקראת נפש מלשון רצון. ותוקף הרצון הוא כמו נר דולק, כי האהבה והרצון בוער להשם יתברך ברשפי שלהבת י-ה שממנו מדליקין כל הנרות הקדושים, בחינת לאנהרא בוצינין ולאדלקא שרגין [להאיר המאורות ולהדליק הנרות], שזה בחינת אור הנשמה שנקראת נר, ואור הנר הזה הוא יכול להאיר בכל מיני חושך וצלמוות בתוך עצם גשמיות הגוף והעולם הזה הנקרא חושך. כי איך שהוא אף על פי כן לבו בוער עדיין ברשפי אש וכו' להשם יתברך אשר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וכו' והנה יש שבע מדות דקדושה וכן להפך, והאדם בא לזה העולם להתנסות
בזה שיעבור עליו כמה מיני חושך הכלולים בשיבעה, שזה בחינת שיבעה מדורי גיהינום שהאדם נענש בהם חס ושלום, כשלא עמד בניסיון ונכשל בהם, בחינת ושיבעה עדנין יחלפון עלוהי [שבעה זמנים יעברו עליו]. ובפרט מי שרוצה להתחיל לכנס בעבודת ה' שאזי מתגבר עליו הבעל דבר יותר ויותר ובהכרח שיעבור עליו כמה וכמה מיני חושך כמעט בלי שיעור, והכול כלול בבחינת שבעה נפילות בחינת שבע ייפול צדיק וכו' וכל קיומו בכל מיני נפילות הוא על ידי הרצון דקדושה, היינו להתחזק בכל מה שעובר עליו לבלי להניח את הרצון דקדושה ולהתחיל בכל יום מחדש ברצונות חזקים להשם יתברך. ואזי הרצון דקדושה מאיר לו כמו נר ממש שמאיר בכל מיני חושך שבעולם
וזה בחינת שבעת הנרות של המנורה להאיר בכל מיני נפילות שהם בחינת שבעה כנ"ל, ולזכות לתורה ותפילה שהם גם כן בחינת שבעה. אבל אי אפשר לזכות לזה כי אם על ידי שמקשרין את עצמו לצדיקי אמת שהם בחינת משה שנסתלק ברעוא דרעוין (ברצון שברצונות) והוא מכניס תוקף הרצון דקדושה בכל אחד ואחד, אפילו אם נפל למקום שנפל חס ושלום, הוא מכניס בו גם כן שיתגבר בתוקף הרצון הטוב, ועל ידי זה הוא מעלהו משמד לרצון. (ליקוטי הלכות - הלכות ברכת השחר ה' - מ"ד מתוך אוצר היראה רצון – ד

ועשית בגדי קדש לאהרן אחיךלכבוד ולתפארת...(שמות כח, ב

... ועל כן הכהן שהיה צריך לכפר עוונות ישראל על ידי עבודתו, היה צריך ללבוש בגדי כהונה לכפר ולתקן פגם הבגדים הצואים. ועיקר פגם הבגדים הצואים הוא על ידי גאווה וכבוד. ועל כן נוגע עיקר הפגם והכבוד והבגדים כי עיקר הגאות הוא בבגדים שבשורשם הם גבוהים מאד, בחינת ה' מלך גאות לבש, וכשפוגם בזה חס ושלום על ידי עוונותיו ונופל לגאות וכבוד דסטרא אחרא של תאוות והבלי עולם הזה, עיקר פגם הגאות הוא בהבגדים כנראה בחוש כמה וכמה אובדים עולמם על ידי רדיפתם אחר בגדים ותכשיטים וכו', וכמו שאמר אדוננו מורנו ורבנו ז"ל על פסוק ותתפשהו בבגדו וכו'. ועל כן היה הכהן הגדול לבוש בבגדים יקרים מאד שהיו כלולים בהם כל הגוונין שהם זהב ותכלת וארגמן וכו' ועל כולם החשן ואפוד שהיה בהם אבנים טובות יקרות מאד ועליהם היו חקוקים שמות בני ישראל שיש בהם חמישים אותיות שהם בחינת כלל אותיות התורה שכלולים בחמישים שערי בינה, כי קדשא בריך הוא ואורייתא וישראל כולא חד. והכהן הגדול נשא כל זה על לבו, כדי להעלות ולתקן כל תאוות הנגידות והעשירות ששם עיקר אחיזת הגאות. ובעוונותינו הרבים כשהתגברה מלכות הרשעה והגלו את ישראל ותפסו בגלות גם את בגדי כהן הגדול ונתלבשו בהם, סברו שיש להם כח לכלות את ישראל לגמרי. 
והעיקר על ידי שיכניסו בהם תאוות העשירות לחמד לבגדי כבוד ולתכשיטין של אבנים טובות ויקרות מאחר שאין לנו כהן הגדול לתקן כל זה אדרבה הסטרא אחרא נתלבשה בהם. ובאמת הייתה עת צרה גדולה. אבל חסדי ה' כי לא תמנו וכו' וממשלתך בכל דור ודור. ושלח אז את מרדכי שהכניס בישראל לבלי לייאש את עצמן מן הרחמים בשום אפן, וזעקו כולם אל ה' יתברך בכל לב ולבשו שק ואפר. ומאסו בכל בגדים יקרים של תאוות עולם הזה שהם בחינת בגדים צואים ממש ועל ידי זה נתהפך הדבר ותלו את המן על העץ הגבוה חמישים, ומרדכי הוציא ממנו כל העשירות אל הקדושה, כמו שכתוב ותשם את מרדכי על בית המן ואז, ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וכו' בחינת תכלת שבציצית שהם בחינת תיקון הבגדים. וכן באסתר כתוב: ותלבש אסתר מלכות, כי זה עיקר התיקון, עד שזכו על ידי זה אחר כך לבנות הבית המקדש ולהחזיר הבגדי כהונה למקומן ולקדושתן. ועל כן נזכר עניין הבגדים הצואים בפסוק בעניין יהושע כהן גדול כי הוא היה הראשון שהיה צריך לשמש בבית שני, ומחמת תוקף הגלות נכשלו בניו עד שנגעו פגם הבגדים צואים גם אליו. על כן היה כל תיקון הגאולה על ידי תפילת הצדיקים שהם אנשי כנסת הגדולה שהתפללו אז ועסקו לתקן זאת, עד שפעל זכריה הנביא להסיר הבגדים הצואים מעליו, ולהלביש אותו מחלצות. (לקוטי הלכות - הלכות ערלה ה' – יג

ונקדש בכבודי ... שמות כט, מג

צריך להתיירא ולפחד מן הכבוד, כי כבוד הוא סכנה גדולה, סכנת נפשות, כי הוא דן את כל הדינים, כמו שכתוב (תהלים כד): מלך הכבוד, כי כבוד הוא בחינת מלכות, הדן את הכל. ואזי הכל חוקרים ושואלין: מי הוא זה מלך הכבוד; אם הוא ראוי לזה. וזה שכתוב (שמות כט): ונקדש בכבודי אל תקרי: בכבודי, אלא: במכבדי (זבחים קטו:), כי על ידי הכבוד יוכל לגרם לו מיתה, חס ושלום, ואזי הוא נשקל במאזניים, אם, חס ושלום, יפגם בהכבוד כחוט השערה, שלא יקבלו כמו שצריך, אזי, חס ושלום, כף חובה מכרעת. וזה נקרא: מאזני צדק (ויקרא יט), כי צדק מלכותא קדישא, שהוא בחינת כבוד, מלך הכבוד כנ"ל. והיינו מאזני צדק, כי אז נשקל במאזנים. (לקוטי מוהר"ן א' סימן קל"א)

YYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYY

ספר שמות

פרשת תרומה    {כה – כז}

מתוך אזמרה - הרב אליהו גודלבסקי  שליט"א- (עפ"י מישנתו של רבי נחמן מברסלב זיע"א)

תיעשה המנורה ... שמות כה, לא

צריך האדם העושה משא ומתן ומלאכות להרים ידו להשם ולשעבד כל מחשבתו ועשייתו ודבורו להשם יתברך, בחינת: "גל על ה' דרכך וכו'", ולהאמין באמונה שלמה שאין האדם עושה כלל, רק שאנו מחויבים לעשות איזה עסק במשא ומתן ומלאכה, מחמת שכן רצונו יתברך, כי יש סודות וכוונות גדולות בכל עניני משא ומתן ומלאכות,           כי מבררין ברורין וניצוצות קדושות על ידי המשא ומתן ומלאכות, כידוע, ובשביל זה לבד צריכין לעשות מעט משא ומתן או איזה מלאכה, כי כן רצונו יתברך, וכמאמר רבותינו ז"ל: טוב תורה עם דרך ארץ. אבל באמת אין האדם עושה כלל, ואין הפרנסה נמשכת על ידי העשייה הגשמית כלל, כי אם אדרבא, עקר הפרנסה נמשכת על ידי בטול הל"ט מלאכות, דהינו על ידי הארת הרצון, שהוא בחינת קדושת שבת, דמנה מתברכין כל שתא יומין [שממנה מתברכין כל ששת הימים – של השבוע]. וכשיודעין זאת באמת ובאמונה שלמה, על ידי זה ממשיכין הקדושה של שבת לששת ימי החול, ועל ידי זה מקדשין ששת ימי המעשה בקדושת שבת, ועל ידי זה מבררין ומזככין כל הל"ט מלאכות מזוהמת הנחש, מבחינת ל"ט קללות, וזוכין על ידי זה שיהיה כל הל"ט מלאכות בבחינת מלאכת המשכן, ואז הל"ט מלאכות הם בבחינת ט"ל אורות, בחינת הארת הרצון, בחינת טללי רצון, כי זוכין לקבל הארת הרצון משבת לששת ימי המעשה. ואזי כשזוכין לעשות כל המשא ומתן והמלאכות בבחינה זו, אזי אף על פי שעושה משא ומתן ומלאכה, אינו נחשב בשם עשייה כלל, רק בחינת המלאכה נעשית מאליה, כמו שכתוב במשכן: "הוקם המשכן", "תיעשה המנורה", וכן אצל בית המקדש נאמר: "והבית בהבנתו", כי כל מלאכת המשכן ובית המקדש הייתה נעשית מאליה, רק שהם היו מוכנים ברצונם
             לעשות המלאכה, והמלאכה הייתה עולה בידם מאליה 

וזה בחינת: "ששת ימים תעשה מלאכה ויום השביעי שבת" 'תעשה' דייקא, כי על ידי שבת זוכין שתהיה המלאכה נעשית מאליה, כי עקר קיום של ששת ימי המעשה ושל כל המלאכות הנעשין בהם, הכל הוא רק על ידי שביתה ומנוחה של שבת, שהוא בחינת הארת הרצון שמאיר בשבת. ובבחינה זו צריך האדם לעשות כל המלאכות ומשא ומתן שלו שבששת ימי המעשה, הינו לידע ולהאמין באמת שהוא אינו עושה כלל, רק הכל בכוח השם, שעל זה הזהירה התורה שלא לומר חס ושלום "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה וכו'", כי הידיים הם כלי המעשה של כל הל"ט מלאכות, ואי אפשר לידים להמשיך הפרנסה על ידי הל"ט מלאכות, כי אם על ידי שמקבלין ומתברכין מבחינת הידיים שיש בים החכמה, שמשם עקר הפרנסה, בבחינת "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", כי שם מאיר הארת הרצון, שהוא בחינת קדושת שבת. וכשזוכין לזה, אזי באמת גם בששת ימי החול אין צריכין לעשות שום עבודה ושום מלאכה כלל, כי בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתם נעשית על ידי אחרים, כמאמר רבותינו ז"ל, כי אז המלאכה נעשית ברצונו לבד, שהוא רוצה במלאכה, ואזי תכף נעשית על ידי אחרים, כמו שכתוב: "ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו'". (ליקוטי הלכות הלכות שבת ג' אותיות ד' ז' לפי אוצר היראה – ממון ופרנסה – י"ז)

(ואת המשכן תעשה ... (שמות כו, א 

אם היו זוכין לאמונה שלמה בהשם יתברך, היינו להאמין שהכול מתנהג רק ברצונו יתברך לבד, אזי לא היו צריכין לעשות שום מלאכה ועסק, רק מלאכתנו היה נעשית על ידי אחרים, כמו שיהיה לעתיד, כמו שכתוב: "ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו'". נמצא, שכל יגיעת העסקים והמשא ומתן נמשך רק מבחינת פגם אמונת הרצון, ומזה נמשכין כל ההכחשות והכפירות והשנויים במשא ומתן, שהכל נמשך רק מפגם אמונה, כי אם היה מאמין בשלמות שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך לבד, בודאי היה עושה המשא ומתן שלו באמונה שלמה ולא היה משנה בדבורו. <!-
ועל כן באמת צריכין התגברות גדול להינצל מכפירות והכחשות השכיחים במשא ומתן, ולהשתדל לעשות משא ומתן באמונה שלמה, שיהיה ההן הן והלאו לאו. ועקר העצה לזכות לעשות משא ומתן באמונה היא להרבות בצדקה, כי על ידי צדקה ממשיכין הארת אמונת הרצון. ובאמת אם היינו כולנו זוכין ליתן צדקה כראוי, כבר היה מתבטל המשא ומתן לגמרי, ולא היינו צריכין לעשות שום מלאכה ועסק כלל, כי על ידי התגלות הרצון זוכין לזה שיהיה המלאכה נעשית על ידי אחרים כנ"ל. אך אפילו כל זמן שאין זוכין לזה, לבטל המלאכות והמשא ומתן לגמרי, אף על פי כן זוכין על כל פנים על ידי הצדקה לעשות המשא ומתן באמונה, ושיאיר בו הארת הרצון, ואז המלאכות והעסקים הם בבחינת מלאכת המשכן. וזה בחינת כל הקניינים שתקנו רבותינו ז"ל במשא ומתן, לכל דבר קניין השיך לו, כגון קניין סודר וכיוצא, כי על ידי זה ממשיכין הארת הרצון לתוך המשא ומתן, ואז מוכרח לקיים הקניין ולא ישנה עוד, כמבאר בפנים (ליקוטי הלכות – הלכות ערב ג' אותיות י"ד ט"ו לפי אוצר היראה ממון ופרנסה – ק"כ)

ואת המשכן תעשה ... (שמות כו, א)

צריך האדם להרבות בתפילה מאד מאד כל ימי חייו. ואפילו כשרואה שמתפלל הרבה ואינו נענה, והתאוות והבלבולים מתגברים עליו בכל פעם ביותר, אף על פי כן אל יטעה שתפילותיו הם לריק, חס ושלום, רק ידע ויאמין שאין שום דבור נאבד לעולם, וכל תפילה ושיחה בינו לבין קונו עושה רושם, והצדיקי אמת מלקטים כל אלו התפלות והשיחות ובונים מהם בניינים נפלאים, בחינת בניין המשכן. וצריך כל אחד להתחזק הרבה בתפילה ושיחה תמיד, יהיה איך שיהיה, עד אשר על ידי ריבוי התפלות יהיה נשלם הבניין בשלמות, ואז ייכמרו רחמיו יתברך ויקרב אותו בשלמות, וישב אל ה' וירחמהו. אך אף על פי כן, כשיהיה לו איזה ישועה, אל יטעה שעל ידי תפילותיו ומעשיו הטובים פעל זאת, רק ידע שהכול רק בחסדו יתברך. ואף על פי שאנו יודעים שאי אפשר לנו לפעול הישועה השלמה בתפילתנו לבד כנ"ל, אף על פי כן אנו צריכין לעשות את שלנו, להרבות בתפילה בכל כחנו, ואז יכמרו רחמיו יתברך ויעשה בחסדו ויושיענו בקרוב למען שמו. וגם זה בכלל מה שמבאר במקום אחר, שצריכין בתפלה להיות קולע אל השערה ולא יחטיא, היינו שלא יטה לימין או לשמאל, היינו שלא יטעה, חס ושלום, שהתפלות הם לריק, חס ושלום, מחמת שזה כמה שצועקים ואינם נושעים, שזה בחינת נוטה לשמאל; וכן אל יטעה לומר, מה לנו להרבות בתפלה, מאחר שעיקר הישועה הוא רק בחסדו לבד, אם כן נסמוך רק על חסדו, שזה בחינת נוטה לימין שלא כראוי. כי באמת צריכין להרבות בתפלה מאד תמיד ולידע אף על פי כן האמת, שאין אנו כדאי לפעול בתפילתנו כי אם בחסדו, ואף על פי כן אנו צריכין לעשות את שלנו להרבות בתפלה תמיד, והשם יתברך יעשה את שלו וימשיך עלינו חסדו למענו ויושיענו מהרה למען שמו. (ליקוטי הלכות, הלכות נחלות ד' אותיות י' כ' לפי אוצר היראה – התבודדות ט"ל )

YYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYY
ספר שמות

משפטים – {כא-כד}
(מתוך אזמרה - הרב אליהו גודלבסקי  שליט"א- עפ"י מישנתו של רבי נחמן מברסלב זיע"א)

(שניים ישלם ... (שמות כב, ג

כשהאמת מאיר ומבטל החשך, אזי נמשך על הקדושה בחינת כפל,

כי לא די שהאדם בעצמו יוצא מתוך חשכת אפלתו על-ידי אור האמת,

 אף גם הוא עושה פתח גם לאחר להוציאו מחשך לאור ולהחזירו בתשובה.

 וזה בחינת מה שהגנב משלם כפל.

(שם בלקוטי הלכות - הלכות גניבה ה' - אות ב' לפי אוצר היראה – אמת – ע"א,ע"ז, ע")

(עד האלקים ... (שמות כב, ח

וזה בחינת מה שנקרא הדין הכשר "אלקים". כמו שכתוב כמה פעמים בתורה:

 "עד האלקים יבא דבר שניהם" וכיוצא בזה בכמה מקומות.

כי הדין שדן דין אמת וכל דבריו באמת מתלבש בו אור ה' יתברך בעצמו, כביכול,

וכמבאר היטב במאמר "תהמת יכסימו" (לקוטי מוהר"ן א' - סימן ט').

ועל כן הדין בעצמו נקרא "אלקים", כי נתלבש בו אור ה' יתברך, כביכול,

על-ידי האמת שהוא אורו יתברך בעצמו, כביכול. (לקוטי הלכות - הלכות דיינים ב' – ו)  

(על כל דבר פשע ... (שמות כב, ח

וזה שדקדקה התורה: "על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה

על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה עד האלקים יבא דבר שניהם וכו'".

הינו שהתורה מגלה לנו ומודעת לנו בכלל ופרט, וחזר וכלל,

שבכל הדברים שבעולם יש בו חיות אלקותו המחיה ומקים את הדבר,

 וזה עקר הדין תורה, כדי לחזר ולהביא כל הדברים שביניהם עד האלקים,

 שהם הדינים שפוסקין על כל העסקים שביניהם דין תורה ועושין מכל עסקיהם תורה.

 ובזה אנו רואים שבכל הדברים שבעולם יש אלקות שהוא התורה.

וזהו שהזכירה התורה רב דברים שבעולם בפרטיות שהם על שור על חמור

 על שה על שלמה וכו' והשאר כללה בכלל בתחילה ובסוף,

כמו שכתוב: "על כל דבר פשע וכו' אשר יאמר כי הוא זה וכו'"

(כמו שלמדו רבותינו ז"ל כלל ופרט וכלל ממקרא זה)

 ועל כולם סימה: "עד האלקים יבא דבר שניהם".

לידע ולהודיע ולהודע שבכל הדברים שבעולם,

בכולם מלובש ונעלם אלקותו יתברך וצריך הכל להעלות 'עד האלקים',

שהם הדינים שנקראים על שם זה אלקים, מחמת שהם פוסקין דין תורה

 ומגלין האלקות והתורה שבכל דבר. (לקוטי הלכות – הלכות דיינים ד' – ג) 

(אם כסף תלוה את עמי ... (שמות כב, כד

כמו שהשם יתברך היה מקים עולמו בחסד בתורת הלוואה וגמילת חסד

 מיום הבריאה עד יום מתן תורה, וגם עכשו בעת שעוברין על רצונו

 חס ושלום היה ראוי שיחזור העולם לתוהו ובהו, ואז מתקיימין רק

בחסדו בבחינת הלוואה, שהשם יתברך מרחיב לו זמן עד שישוב

וישלם את חובותיו מה שנתחייב האדם על-ידי עוונותיו. נמצא שהשם יתברך מקים

 מצות גמילת חסד והלוואת חן הרבה מאד בכל שעה, וכמו כן אנו חייבים

להתדבק במדותיו לרחם על העניים ולהלוות להם ולבלי להיות לו כנושה,

כמו שהשם יתברך אינו נוגש אותנו, ומאריך לנו זמן אחר זמן זמנים טובא,

עד שנסלק לו מעט מעט עד שנסלק את הכל. (לקוטי הלכות - הלכות העושה

שליח לגבות חוב ב' - אות כ"ב לפי אוצר היראה – צדקה - ס"ח)

(אם כסף תלוה את עמי ... (שמות כב, כד

יש ימי טוב וימי רע, שזה בחינת: "ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה",

 הינו שצריך לעיין ולראות ולהסתכל היטב, ואז ימצא טוב גם בימי הרע

 בעצמן, כי מלא כל הארץ כבודו, ואפילו בכל לשונות העכו"ם מלובש

 בהם אותיות התורה, שהם בחינת ימי טוב, רק מחמת שהימי רע חופין עליהם,

 על כן אין נראין כלל. אבל מי שזוכה לשבר את יצרו בשלמות, או שמקשר על

 כל פנים לצדיק כזה שזכה לכף את יצרו בשלמות, על ידי זה זוכה שיוכל

למצוא אותיות התורה המלובשים בכל הלשונות, שזה בחינת שמוצא הימי

טוב המלובשים בתוך הימי רע בעצמן. ואז בודאי לא יחסר לו פרנסתו, כי

יהיה נמשך לו שפע טובה וברכה על ידי אותיות התורה שמברר ובונה מכל דבר,

 כי התורה היא מקור הברכה והשפע. אך מי שאינו זוכה לזה, כי הימי רע

מתגברין ומעלימין ממנו הטוב המלובש בהם, על ידי זה אינו יכול למצוא

אותיות התורה המלובשים בהמשא ומתן והעסקים שלו, ואזי יורדת השפע

 בצמצום גדול, ועל ידי זה מוכרח לבוא לידי הלוואות. כי כל הלוואה נמשכת

 על ידי שיש ימי טוב וימי רע, כי רב ההלוואות הוא מחמת חסרון פרנסה,

 שאין לו עתה ומצפה שיהיה לו לאחר זמן, כי חושב שעתה הזמן אצלו

בבחינת ימי רע, וכמרגל לשון זה בפי העולם לומר כך בכל פעם,

ועל כן הוא לווה מחברו עתה, שימתין לו עד שיעברו הימי רע ואז

יוכל לסלק לו. ועל כן באמת כיון שבא לידי הלוואות, קשה לו מאד

 שיצא מהם, ועל פי רב אינו מסלק בזמנו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל:

 הלוואי שיפרע בזמנו הלוואי ודאי, כי מאחר שאינו מאמין בשלמות,

שגם בימי רע בעצמו יש טוב, איך ישיג הימי טוב? כי באמת הימי טוב

וימי רע הם בכל יום בעצמו גם כן, רק כל אחד כפי מה שמתגבר על

 יצרו להגביר הטוב על הרע, כן נמשך עליו בחינת ימי טוב, ולהפך

להפך, חס ושלום. והעקר, שצריך להסתכל היטב ולהאמין שגם ברע

בעצמו, בחינת הימי רע, גם שם יש טוב, כי מלא כל הארץ כבודו כנ"ל,

 ואז בודאי יוכל להשיג פרנסתו דבר יום ביומו, ולא יצטרך לבוא לידי

 הלוואות וחובות; אבל זה שנפל להלוואות על ידי זה שאינו יכול למצוא

הימי טוב בתוך הימי רע, אז בודאי קשה לו לצאת מהחובות, כי הרע

מתגבר בכל פעם ביותר, מאחר שאינו משתדל ומסתכל למצוא

הטוב שבתוך הימי רע בעצמן, ועל ידי

 זה מתגבר הרע ביותר, ועל כן באמת צריכין לזהר מאד מלהיות בעל חוב.

 בפרט מי שכבר חטא ופגם ולא כבש את יצרו, והגביר הרע על הטוב,

 ועתה רוצה לשוב אל השם יתברך; ועקר התשובה הוא על ידי שמוצא

הטוב שבתוך הרע בעצמו ומאמין בעצמו שעדין יש בו טוב ויש לו

תקווה לשוב, בבחינת "ובקשתם משם את ה' אלקיך", משם דייקא,

מכל המקומות שנידח שם בין העכו"ם. על כן מי שרוצה להיות בעל תשובה,

צריך בודאי לזהר מלהיות בעל חוב. ועל כן מכנה הכתוב כל רשעת הרשע

 בשם "לוה רשע וכו'", כי עקר הרשעות נמשך מהתגברות הימי רע על ימי טוב,

שמשם כל ההלוואות ועיכוב הסילוק. ועל כן הזהיר הכתוב: "אם כסף תלווה וכו',

לא תהיה לו כנשה וכו'", כי צריכין לרחם על העני להוציאו מכלל בעל חוב.

 (לקוטי הלכות - הלכות הלואה ה' - אותיות א' ב' לפי אוצר היראה

 (- ממון ופרנסה – פ"ה)

(לא תהיה לו כנשה... (שמות כב, כד

ישראל הם רחוקים בשורשם לגמרי מתאוות ממון, שהוא בחינת

 עבודה זרה, אנפין חשוכין [פנים חשוכות], בחינת מיתה, כי הם כלולים

בשבעים נפש של בית יעקב, ומקשרים בשבעים אנפין נהירין

[פנים מאירות], שהם בחינת ההפך מתאוות ממון. ועל כן ישראל

הם רחוקים מהלוואות וחובות בשרשם, כמו שכתוב: "והלווית גויים

רבים ואתה לא תלוה", "והעבטת גויים רבים ואתה לא תעבט",

כי חובות והלוואות הם עיקר תאוות ממון, שהוא עבודה זרה שנקראת

חובה, וכל המתדבקין בה הם בעלי חובות תמיד, כי תאוות ממון הוא

מחמת שאין לו אמונה ובטחון חזק בהשם יתברך שיכול להזמין לו

פרנסתו בסיבה קלה בלי יגיעות, ומחמת זה הוא רץ אחר פרנסתו תמיד

ביגיעות רבות וכו', והוא מלא עצבות ודאגה ומרה שחורה, ומרבה ללוות

ממון מאחרים. וכל זה נמשך מבחינת זמן, כי השם יתברך הוא למעלה

 מן הזמן, וקדשא בריך הוא ואוריתא וישראל כלא חד, ועל כן ישראל הם

גם כן למעלה מהזמן. וכל עבודת ישראל בזה העולם הגשמי, שהוא

בבחינת זמן ומקום, הכל הוא רק שיזכו להעלות ולקשר בחינת הזמן

והמקום לבחינת למעלה מהזמן והמקום, ולכלל אחר הבריאה

בקדם הבריאה, ועקר פגם וחסרון הבטחון נמשך מבחינת הזמן

והמקום, כי באמת השם יתברך משפיע שפעו הטוב תמיד בלי

הפסק רגע, רק כשהשפע באה לזה העולם, מוכרחת להתלבש

בבחינת מקום וזמן. ועל כן אין השפע והפרנסה נמשכת כי אם במקום

 וזמן ידוע, כנראה בחוש, שיש זמן שהאדם מרוויח וכן להפך; וכן

 במקום, שבמקום זה מרוויחין ובמקום אחר להפך. ומחמת זה עיקר

דאגת הפרנסה, מחמת שלפעמים נתעכב שפע פרנסתו מסבת הזמן

והמקום, על כן הוא דואג מה יאכל למחר (עיין עוד 'בטחון', אות ד).

וכל מה שדואג ביותר ורץ אחר פרנסתו ומתייגע ביותר, אזי נאחז

ונתקשר ביותר בבחינת זמן ומקום, ונתרחק ביותר מבחינת שרש

הפרנסה, שנמשכת מבחינת למעלה מהזמן והמקום, ואזי פרנסתו

בדחק יותר, כי כל הדוחק את השעה, השעה דוחקתו, כמבאר בפנים.

נמצא שעיקר פגם תאוות ממון ודאגת פרנסה הוא רק מבחינת

מקום וזמן. ועל כן עקר פגם תאוות ממון ביותר הוא כשבא על ידי זה

לידי חובות והלוואות כנ"ל, כי כל החובות והלוואות הם אחוזים ביותר

בבחינת זמן, כי מסתמא אין אדם לוןה מחברו לפרוע לו בזו הרגע תכף,

 כי סתם הלוואה הוא, שלווה היום לפרוע לו למחר או אחר זמן,

אבל למעלה מהזמן איך שייך הלוןאה, כי אין שום דבר שיעכב השפע

 ששופע תמיד. ועל כן ישראל, שהם בבחינת למעלה מהזמן, הם רחוקים

לגמרי בשרשם מחובות והלוואות; רק לפעמים, כשבא אחד לידי הלוואה,

בפרט בתוקף הגלות, שאומות העולם נוטלין השפע וישראל נזונין מתמצית,

 על כן מוכרח אחד לבוא לפעמים לידי הלוואה. על כן הזהירה

 התורה: "לא תהיה לו כנשה", שאם יודע שאין לו לפרעו אסור לנגשו,

 כי מאחר שמאמינים בהשם יתברך שהוא למעלה מהזמן, והשפע מאתו

יתברך לבד, נמצא שהשפע שתבוא לאחר זמן כבר היא מוכנת

ונמשכת גם עכשיו, רק שצריכין להמתין עדיין עד שתבוא בעתה,

 כמו שכתוב: "ואתה נותן להם את אכלם בעתו", על כן מה שהוא

מלווה לחברו אין זה הלוואה כלל, רק כמו חלוף, שמחליף השפעתו

שתבוא בטח לאחר זמן עם שפעו של המלווה שנמשכה לו כבר,

ועל כן אין נקרא לווה ובעל חוב כלל, ועל כן אסור לנגשו, כי צריכין

לרחם עליו להעלותו מבחינת לווה ובעל חוב, שזה אינו שייך לבר

ישראל כלל כנ"ל. וזה בחינת חמר אסור רבית, כי כשנוטל שכר

בעד זמן המתנת מעותיו, בזה עוקר ומפריד חס ושלום ההשפעה

משורשה, שהוא בבחינת למעלה מהזמן, שזה עקר פגם העבודה

זרה של תאוות ממון, שתולה הכל בזמן, ואינו מאמין חס ושלום

שהשפע יורד מלמעלה בבחינת למעלה מהזמן, כי אם הוא מאמין בזה,

שוב אינו נקרא בשם הלוואה כלל. וזה: "אל תיקח מאתו נשך ותרבית

וחי אחיך עמך", כי צריכין לשבר תאוות ממון, שהוא בחינת הלוואה,

בחינת ריבית, בחינת עבודה זרה, חושך, מיתה; רק להאמין בהשם

יתברך, שכל השפע מאתו יתברך, ומה שהיה יכול להרוויח בממון

 זה שמלווה לחברו, יזמין לו השם יתברך בכפלים ממקום אחר,

כי "מלווה ה' חונן דל וכו', ואמונה הוא אור הפנים, בחינת חיים.

וזה: "וחי אחיך עמך", וחי דיקא. (לקוטי הלכות –

הלכות רבית ג' לפי אוצר היראה - ממון ופרנסה - מ"ו)

YYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYY 

YYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYY

ספר שמות – פרשת יתרו

 (מתוך אזמרה - הרב אליהו גודלבסקי  שליט"א- עפ"י מישנתו של רבי נחמן מברסלב זיע"א)

(וישאלו איש לרעהו לשלום ... (שמות יח, ז ... 

 וישאלו איש לרעהו לשלום הנאמר במשה ויתרו, ואמרו רבותינו ז"ל מי הקרוי איש זה משה, וכמה היו רחוקים זה מזה, משה קבל התורה מפי הגבורה ויתרו נתגייר ממקום רחוק וטמא מאד כי לא הניח עבודה זרה שלא עבדה. בפרט בעת שבא למשה שעדיין לא נתגייר רק שרצה להתגייר. ואף על פי כן קוראם איש ורעהו, כי כך דרכו של הצדיק הגבֹה מאד שהוא בחינת משה שהוא מוריד את עצמו ומקרב את עצמו כל כך למי שיש לו איזה רצון להתקרב אל האמת הוא מקרב את עצמו אליו כל כך כאלו היה חברו ממש כאלו הם איש ורעהו. (לקוטי הלכות - הלכות בכור בהמה טהורה ד' - כ"ב) בחֹדש השלישי ... (שמות יט, א) עיקר התגלות התורה הוא על ידי חסד ואהבה והשתוקקות וכסופין דקדוֻשה, שעל ידי זה נעשין נקֻודות להאותיות ונצטרפין ונצטירין אותיות התורה לטוב, וכל הצדיקים הקדמונים שהיו קֹדם קבלת התורה, כולם היו עוסקים רק בהשתוקקות וכסופין דקדֻושה להשם יתברך, וזה היה עיקר עבודתם, עד שבא אברהם אבינו שהיה ראש למאמינים וראש לנמולים, ועל ידי זה זכה בשלמות יותר לבחינת ההשתוקקות והכסופין הנ"ל, שהם בחינת חסד ואהבה שזה מדתו של אברהם אבינו. ומאז התחיל להתנוצץ בחינת התגלות התורה, ואחר כך עסקו בזה שאר האבות והשבטים ובניהם וכו', עד שבא משה רבינו עליו השלום עם דורו שהיו כולם צדיקים, עד שעל ידי ההשתוקקות והכסופין שלהם נצטירו כל אותיות התורה לטוב, ואז זכו לקבלת התורה. (לקוטי הלכות - הלכות דם א' לפי אוצר היראה - תלמוד תורה - מ"ה)                  

ויחן שם ישראל נגד ההר ... (שמות יט, ב) כל החדושי תורה אמתיים הם צמצומים וכלים נפלאים להמשיך על ידם אור האין סוף בהדרגה ובמידה כראוי. אך לזה צריכין שיתחברו באהבה נפשות רבות מישראל ביחד. כי צריכין לזה כלים רבים, שאי אפשר שיתתקנו כי אם על ידי אלפים נשמות שמתחברים יחד באהבה כאיש אחד, עד שיוכלו לקבל בהדרגה כראוי אור הגדול הזה, והכל כפי התגלות האור והמשכתו, שזה סוד מה שמתן תורה לא היה עד שנתקבצו ששים רבוא מישראל יחד באהבה ובשלום כמאמר רבותינו ז"ל על פסוק ויחן שם ישראל וכו'. וכן אמרו רבותינו ז"ל על פסוק שובה ה' רבבות אלפי ישראל, אין השכינה שורה על פחות משני רבבות ושני אלפים וכו' כי הכל כפי המשכת האור כנ"ל, שהוא כפי הקבוץ של נפשות רבות מישראל באהבה ובשלום. (לקוטי הלכות - הלכות תפלת המנחה ז' - אות נ"ד לפי אוצר היראה - שלום ואחדות - ט"ו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ... (שמות יט, ו) כמו שאחר שזכו ישראל לקבל התורה, אזי זכו הם בכל התורה ובכל העולם ומלואו התלויים בתורה, ואפילו גר הבא להתגייר עכשיו ולקבל עליו עֹל תורה, אי אפשר לו להתגייר כי אם על ידי ישראל, דהיינו על ידי בית דין מישראל, ואם לאו אפילו אם מקים כל התורה והמצוות, ולא יתגייר על ידי ישראל דייקא, אז אינו נחשב לגר, ורחוק לגמרי מקדֻשת ישראל עדיין. כמו כן להבדיל בקדֻשת ישראל בעצמן בעניין התקרבות ישראל להשם יתברך באמת, אז קֹדם שיש איזה צדיק אמתי בעולם, אז בוודאי כל מי שרוצה להתקרב להשם יתברך באמת יכול להתקרב, אבל אחר שכבר נמצא צדיק אמתי מנהיג ישראל אמתי, אז אי אפשר לשום אדם להתקרב להשם יתברך באמת ובשלמות, כי אם על ידו דייקא. (לקוטי הלכות - הלכות הפקר ונכסי הגר ג' - אות ב' לפי אוצר היראה - צדיק - רמ"ג) ויוצא משה את העם לקראת האלקים ... (שמות יט, יז) מעניין קצת אנשים שמתקרבים לעבודת השם יתברך ואחר כך מתרחקין, ענה: אף על פי כן יקר אצל השם יתברך ההתקרבות בעצמו אף לפי שעה. אף על פי שאחר כך נעשה מה שנעשה חס ושלום. ואמר: הלֹא על שעת מתן תורה נאמר (שיר השירים ד, ט): לבבתני באחת מעינייך. ואיתא במדרש (שיר השירים רבא א-נה): מהו באחת מעיניך, אלא שבעין השנית כבר היו מסתכלין על העגל. נמצא שבשעת מתן תורה כבר היה דעתם לפרש חס ושלום ואף על פי כן היה יקר בעיני השם יתברך מאד ההתקרבות בעצמו, כמו שכתוב: לבבתני באחת מעינייך. כי זה בעצמו יקר מאד בעיני השם יתברך. (שיחות הר"ן - קכ"ג)

     -אנכי ה' אלקיך ... (שמות כ, ב) עיקר קבלת התורה והמצוות הוא האמונה שהוא יסוד כל התורה והמצוות, כמו שכתוב (תהלים קיט): כל מצוותיך אמונה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (מכות כד.): בא חבקוק והעמידן על אחת 'וצדיק באמונתו יחיה', ועל כן תחילת דבר ה' שדיבר עם ישראל הוא 'אנכי ה' אלקיך' וכו' (שמות כ) שהוא עיקר האמונה להאמין בה' יתברך ולבטל אמונות כוזביות בחינת 'לֹא יהיה לך אלקים אחרים, לא תעשה לך פסל' וכו', כי זהו עיקר ההתחלה והתכלית והיסוד והעיקר של כל התורה כולה, כי העיקר הוא האמונה. (לקוטי הלכות - הלכות ערובי תחומים ה' - א' )