ספר במדבר - פרשת השבוע - בהעלותך

מתוך אזמרה - הרב אליהו גודלבסקי  שליט"א- (עפ"י מישנתו של רבי נחמן מברסלב זיע"א)

(מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא ... (במדבר ח, ד

כי איתא בדברי רבנו ז"ל (בילקוטיי תנינא, סימן מח) שצריכים להיות עקשן גדול בעבודת ה'. ומי שהתחיל מעט בעבודת ה' יודע זאת שאי אפשר להיות איש ישראל באמת כי אם על ידי עקשנות גדול, כי הרבה הרפתקאות ועליות וירידות צריכים לעבור על כל אחד ואחד בלי שיעור, ואם לא יהיה עקשן גדול לבלי להניח על ידי זה מעט עבודתו שהתחיל, אי אפשר לו שיישאר על עמדו...
וזה עיקר ההתפארות שה' יתברך מתפאר בישראל, כי ה' יתברך מתפאר מאד בהעזות והעקשנות של איש הישראלי שמפילים אותו בכל פעם, והוא מתחזק בכל עת והוא עקשן גדול, ואינו מניח להפיל עצמו בשום אופן. וזה עיקר התפארותו יתברך, בבחינת: תנו עוז לאלוקים על ישראל גאוותו. 'עוז' זה בחינת עזות ועקשנות של ישראל שהם עזים וחזקים בעבודתן, שעל ידי זה עיקר קבלת התורה שהוא כלל ההתפארות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: מפני מה נתנה תורה לישראל, מפני שהן עזים (ביצה כה) על ידי זה על ישראל גאוותו. דהיינו גאות והתפארות, כי זה עיקר התפארותו יתברך. וכמו שכתוב (תהלים פט): כי תפארת עוזמו אתה, כי עיקר ההתפארות הוא העזות והעקשנות....
וזה בחינת "וזה מעשה המנורה מקשה זהב". 'מעשה המנורה' - זה בחינת כלל ההתפארות שה' יתברך מתפאר בישראל... ועל כן בנרות המנורה היה עדות שה' יתברך אוהב עמו ישראל ומשרה שכינתו בהם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל על נר המערבי שהוא עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל, שזה בחינת התפארות, שמחמת התפארותו ואהבתו בנו, הוא משרה שכינתו בתוכנו. נמצא שכל מעשי המנורה הוא בחינת התפארות שה' יתברך מתפאר בישראל. וזה בחינת כל הציורים הנפלאים שהיו במנורה: גביעים וכפתורים משקדים ופרחים וכו' כל זה מרמז על כמה מיני גווני ההתפארות שה' יתברך מתפאר בישראל שכלולים מגוונין סגיאין.
וכל אלו ההתפארות, שהם בחינת מעשה המנורה, אין זוכים כי אם על ידי עקשנות גדול שצריכים להיות עקשן גדול בעבודת ה'. וזה בחינת "וזה מעשה המנורה מקשה זהב". 'מקשה' לשון עקשנות, שצריכים להיות עז וקשה בעבודת ה' בעקשנות גדול מאד. וזהו: עד ירכה עד פרחה מקשה היא, דהיינו שכל הציורים והפרחים שבמנורה עד ירכה עד פרחה שהוא כלל ההתפארות של ישראל, הכול זוכים על ידי עקשנות דייקה בחינת "עד ירכה עד פרחה מקשה היא", היינו שבכל עבודות איש הישראלי מתחילה ועד סוף שמכולם מקבל ה' יתברך התפארות שהוא בחינת מעשה המנורה, כל זה נעשה רק על ידי עקשנות בחינת "עד ירכה עד פרחה מקשה וכו'" שמתחילה ועד סוף צריכים עקשנות ועזות גדול... (ליקוטי הלכות – הלכות ברכת המזון ד', אות י"ב

 ( ונסע דגל מחנה בני דן מאסף לכל המחנות ... (במדבר י, כה

עיקר תפילה בכוונה הוא, לקשר ולאסוף כל המחשבות והרצונות והנפשות לתוך דבורי התפילה, לקבץ פזורי הנפש שזה בחינת המחשבות המתפזרים בשעת התפילה אל החוץ, וצריך לקבץ הנפש מן הפזור שלא יהיה לו שום מחשבת חוץ, רק לקשר המחשבה אל הדבור בקשר אמיץ וחזק, ואזי מאסף לכל המחנות.
ועל כן דגל מחנה דן היה מאסף לכל המחנות, ופירש רש"י שהיו מחזירים כל האבדות של ישראל כי מחנה דן הוא בחינת מלכות שהיא בחינת תפלה כמובא בדברי רבנו נרו יאיר במאמר וביום הבכורים (בילקוטי מוהר"ן א' – סימן נו), עיין שם היטב שמחנה דן הוא בחינת דינא דמלכותא, עיין שם. ועל כן הוא בחינת תפילה בבחינת "דנני אלוקים וגם שמע בקולי". וזה בחינת מאסף לכל המחנות שהיו מאספים כל המחנות שבקדושה, היינו בחינת תפילה בכוונה שעל ידי זה מאספים ומקבצים כל המחנות לתוך הקדושה, בבחינת א' – סימן ס"ז) החזרת הנפשות לאמם ושורשם, דהיינו אל הכבוד (עיין בילקוטיי מוהר"ן
כי זה עיקר תפילה בכוונה, דהיינו לקשר ולאסוף כל המחשבות והרצונות והנפשות לתוך דבורי התפילה, לקבץ פזור הנפש שזה בחינת המחשבות המתפזרים בשעת התפילה אל החוץ. וצריך לקבץ הנפש מן הפזור שלא יהיה לו שום מחשבת חוץ, רק לקשר המחשבה אל הדבור בקשר אמיץ וחזק, ואזי מאסף לכל המחנות. וזה בחינת השבת אבדה, ועל כן בני דן שהיו מאספים לכל המחנות היו מחזירים כל האבדות, כמו שפירש רש"י שבשביל זה היו נקראים מאסף וכו'. (הלכות אבידה ומציאה – הלכה א', אות ג' בהתחלה לפי אוצר היראה – תפילה, אות ק)

(והאיש משה ענו מאד ... (במדבר יב, ג

עיקר העצה הגדולה האמתית בכל הצרות, חס ושלום, שעוברים על ישראל בכלל או בפרט, רחמנא לצלן, אין שום עצה נכונה לברוח מהם, כי אם על ידי הביטול אל התכלית, דהיינו לסתום עיניו בחוזקה ולעשות עצמו כישן, ולבטל עצמו בתכלית הביטול כאילו אין בו שום הרגשה כלל, רק לדבק ולבטל מחשבותיו אל אור האין סוף יתברך. וזה יכול כל אדם לעשות, כי אף על פי שאינו זוכה לבטול בשלמות כמו גדולי הצדיקים השלמים, אף על פי כן יכול כל אדם לבטל את עצמו איזה שעה, אם ירצה באמת, ועל ידי זה יתבטלו ממנו הייסורין והצרות. אך אחר כך יכול להיות שיתגברו יותר, חס ושלום, וצריך לבטלם על ידי חידושי תורה או על ידי עסק התורה בחשק חדש.
ועל כן עיקר קבלת התורה היה על ידי בחינה זאת, על ידי שהיו תחילה בצרה גדולה במצרים עד שבא משה רבנו וביטל עצמו בתכלית הביטול, כמו שכתוב (במדבר יב): והאיש משה ענו מאד וכו', שזהו בחינת תכלית הביטול, שהוא בחינת ענוה אמתית. ועל ידי הביטול הזה ביטל כל הצרות וגאל אותנו ממצרים ומכל הטומאות והסיתרא אחרא. ומבחינת הביטול הזה המשיך לנו את התורה לגרש הסיטרא אחרא והקליפות שלא יתגברו ביותר אחר כך. (הלכות נטילת ידיים שחרית – הלכה ד', אות ד' בהתחלה. ועיין גם אוצר היראה - ייסורים וישועה, אות ב')