הפוך לדף הבית
הוסף למועדפים
שלח לחבר
 
בס"ד 
מכבי     פאי   חתךHolyClock.com דיקרנוסא         


   לייעוץ וקביעת תור   050-9005123




מונה כניסות : 755001

ים 18

אבות פרק ו משנה ב 

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה

 שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה נִקְרָא נָזוּף, שֶׁנֶּאֱמַר נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם

 וְאוֹמֵר וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת

 אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה 

וְכָל מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה הֲרֵי זֶה מִתְעַלֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת

 

אנימציות להורדה חינם ג'יגה אנימציות ספר במדבר - פרשת השבוע - מטות-מסעי 

מתוך אזמרה - הרב אליהו גודלבסקי  שליט"א- (עפ"י מישנתו של רבי נחמן מברסלב זיע"א)

איש כי ידור נדר... במדבר ל,   ג

פרשת מטות מדבר מעניין נדרים, שעל ידי מצווה זאת של נדרים רואים ומבינים גודל עוצם כוח הדבור, שתכף כשמבטא בשפתיו צריך לקיים ככל היוצא מפיו.
כי באמת עניין נדרים הוא פליאה נשגבה בבחינת (במדבר ל) איש כי יפליא לנדר נדר נזיר וכו'. כי הם בחינת פליאות חכמה (כמובא בתורה "שאלו את רבי יוסי בן קסמא" בסימן נז). כי בזה רואים גדולת האדם הבעל בחירה שיש לו כח בפיו לעשות לעצמו מצוות חדשים שלא נצטווה בהם. כגון כשאוסר עליו דבר המותר בפיו אזי תכף נאסר עליו הדבר המותר באסור תורה (וכמבואר בדברינו מזה בהלכות נדרים) והוא פלאי. הלוא באמת זה הדבר אין בו שום אסור בשרשו, ואף על פי כן תכף כשאומר בפיו שייאסר עליו הדבר אפילו בלא הזכרת השם נאסר עליו תכף באסור חמור מן התורה.
אך בזה רואים גודל כוח האדם הבעל בחירה. והעיקר הכוח הוא בפיו ולבו. שכשלבו חושק לקדש את עצמו באיזה קדושה ופרישות וכיוצא ומוציא חשקו ורצונו בפיו אזי נעשה מזה תורה. כי אז נאסר עליו הדבר באסור תורה. כי באמת נפש ישראל בשרשו הוא חלק אלוה ממעל והוא בעצמו בחינת התורה. כי קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל כלא חד, כמו שכתוב בזוהר הקדוש (אחרי עג.). ועל כן יש לו כוח בפיו לנדור נדר ולעשות לעצמו מצוות כנפשו.
והעיקר נדרים הוא כדי לקדש את עצמו ולפרוש את עצמו מתאוות, בבחינת (אבות פרק ג) נדרים סייג לפרישות, שאלו הנדרים הם מצווה לנדר בהם. וכן אמרו (נדרים ח): שרי ליה לאנש למנדר לזרוזי נפשיה. ועקר הנדר כשמוציא בפיו. ובזה רואים גודל כוח הדבור ומבטא שפתיים של האדם שעל ידי הדבור הוא יכול להתגבר ביותר לפרוש את עצמו אפילו מן ההיתר, כמו שאמרו: נדרים סייג לפרישות, וכמו שרואים בחוש מכל מי שרוצה להרגיל את עצמו באיזה קדושה ופרישות שנמצאים הרבה שעושים נדר או שבועה על זה, כגון: להתענות איזה יום, או שלא לאכול דבר מן החי איזה זמן, או לתן צדקה יותר מכוחו וכיוצא בזה. 
ולכאורה הדבר תמוה, ממה נפשך, אם יש בכוחו להתגבר על יצרו יוכל להתגבר בלא נדר ושבועה. ואם מתיירא שלא יתגבר יצרו עליו מה יועיל הנדר. אך בזה רואים גודל כוח הנדר בשורשו והעקר כשמוציאו בפיו שאז על ידי הנדר עולה לבחינת פליאות חכמה ששם שורש הבחירה. ומשם מקבל כוח על ידי שמוציא הנדר בפיו שיוכל להתגבר על מה שצריך להתגבר. ובודאי גם אחר כך כשעשה נדר עדיין יש כוח לבחירה להטותו חס ושלום חס ושלום כי הבחירה יש לה כוח גדול מאד. ועל כן הזהירה התורה מאד שישמור לקיים את נדרו וככל היוצא מפיו יעשה. אבל העקר הוא שעל ידי הנדר יש לו כוח הרבה יותר להתגבר על יצרו. וכמו שמצינו בבועז שאמר (רות ג) חי ה' שכבי עד הבקר, ודרשו רבותינו ז"ל (רות רבה פרשה ה) ליצרו נשבע, נמצא שבלוא השבועה היה סברא שהיצר הרע יתגבר עליו, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (נדרים ח) בזה. ועל ידי השבועה עמד בניסיון וכבש את יצרו. וכן מצינו בכמה כשרים וצדיקים, וכמו ששמעתי מפיו הקדוש שאמר שהיה רגיל בנדרים מאד בשביל קדשה ופרישות (שבחי הר"ן סימן טו). (ליקוטי הלכות – הלכות ברכת השחר ה', אות צ')

(שש ערי המקלט ... הארבעים ושתיים עיר ... (במדבר לה, ו          


ארבעים ושמונה תיבות שיש בפרשת "שמע ישראל", שהוא יסוד האמונה, יש כנגדן ארבעים ושמונה ערי הכוהנים והלויים: שש ערי מקלט, כנגד שש תיבות שב"שמע ישראל"; "ועליהם ארבעים ושתיים עיר" כנגד ארבעים ושתיים תיבות מן "ואהבת" עד סוף הפרשה כמובא. ואלו הארבעים ושמונה ערים קולטות ומצילות מסטרא דמותא, ועל כן צריך הרוצח בשגגה לנוס לשם, כי אמונה עקר החיים, והכפירות סטרא דמותא; ועל כן ארבעים ושמונה ערי הלויים שהם בחינת "שמע", "ואהבת", שהם עיקר המשכת האמונה, על כן הם קולטות ומגנות מסטרא דמותא ומצילין את הרוצח ממיתה. ואלו הארבעים ושמונה ערים שישבו בהם הכוהנים והלויים, דדייקא בזה הראה לנו התורה הקדושה שצריך לנסוע לצדיקים והנלווים אליהם, והעקר בשביל לזכות לאמונה שהוא עיקר החיים ולהינצל מסטרא דמותא שהם הכפירות. כי עיקר האמונה בשלמות מקבלים רק על ידי צדיקים אמתיים והנלווים אליהם, שהם בחינת הכוהנים והלויים; כי כהן הוא בחינת הצדיק והרב האמת, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק: "ושפתי כוהן וגו'" אם הרב דומה למלאך וכו'; ולויים הם בחינת המתחברים ונלווים אליהם בבחינת "ונלוו אליך וישרתוך". ומי שנכשל במה שנכשל ורוצה לחוס על חייו ולהציל נפשו ממיתה עולמית, צריך לנוס ולברוח ולבוא אל עריהם, ושם דדייקא ינצל מכל רע, כמו הרוצח שנכשל במה שנכשל והגביר הסטרא דמותא, על כן אין לו הצלה רק לברוח אל ארבעים ושמונה ערי הכוהנים והלויים, ושם ינצל מסטרא דמותא כנ"ל. (הלכות תחומין – הלכה ה', אות כ"ח לפי אוצר היראה - אמונה, אות מ"ח) 

 

YYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYY

 

אנימציות להורדה חינם ג'יגה אנימציות ספר שמות

פרשת תצוה (כז', כ – ל',י)

 מתוך אזמרה - הרב אליהו גודלבסקי  שליט"א- (עפ"י מישנתו של רבי נחמן מברסלב זיע"א)

ואתה תצוה ... שמות כז, כ

וזה (שמות כז, כ) ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך וכו'. 'ויקחו אליך' דייקא, כי משה הוא כלל התורה בחינת הצדיק האמת שיכול לעורר ולהאיר שורשי נשמות שבתורה שעל ידי זה מביא הארה לכל אדם שמשם נדלקין שבע קני המנורה שהם בחינת כלל נשמות ישראל שכלולים בשבעה כתות. וזהו: ואתה תצוה את בני ישראל. 'תצוה' לשון צותא והתחברות, היינו שאתה תצוה ותחבר ותייחד את בני ישראל, דהיינו שורשי נשמותיהם שבתורה כדי שיגיע הארה על כל אחד
ועל ישראל מוטל: ויקחו אליך שמן זית זך, כי הם צריכין להתעורר מלמטה, על כן צריך כל אחד לקח ולהביא להצדיק בחינת שמן זית זך, היינו בחינת הטוב שבדעתו ומוחו שנקרא שמן משחת קודש, כי עיקר הברור על ידי הדעת, כי כלא במחשבה אתברירו [כי הכל מתברר במחשבה] (זהר פקודי רנד:) וצריך כל אחד לראות לקח בחינת שמן זית זך, היינו הנקודה טובה שבדעתו שנמצא בו עדיין, כי אפילו בפושעי ישראל עדיין נמצא בו איזה נקודה טובה שהוא בחינת שמן זית זך שצריך להכין עצמו להביאו להצדיק על ידי שיכריח עצמו לעסוק בתורה ותפלה ומצוות. וכל כוונתו יהיה כדי שיהיה נתפס בו אור הצדיק, כדי שתהיה נשמתו נדלקת ומאירה כמו נר ממש בבחינת נר ה' נשמת אדם
וזהו: כתית למאור, 'כתית' דייקא, כי צריכין לבטש ולכתת הגוף ולסבול כמה יגיעות גדולות וכמה מיני מרירות עד שיזכה שיוכל האור לתפס בנשמתו בבחינת אעא דלא סלק בה נהורא מבטשין לה גופא דלא סלק בה נהורא דנשמתא מבטשין לה [עץ שלא שולט בו האור בועטים בו, גוף שלא שולט בו אור הנשמה בועטים בו] , כמו שאיתא בזהר הקדוש (חלק ב - קסח.). וכן מבואר במדרש בפרשה זאת (שמות רבה לו, א): שבשביל מה נמשלו ישראל לזית, אלא מה הזית הזה עד שהוא באילנו מגרגרין אותו ואחר כך מורידין אותו מן הזית ונחבט, ומשחובטין אותו מעלין אותו לגת ונותנין אותן במטחן ואחר כך טוחנין אותן ואחר כך מקיפין אותן בחבלים ומביאין אבנים ואחר כך נותנין את שמנן כך ישראל וכו'. היינו שצריכין לסבול כמה וכמה מיני יגיעות גדולות עד שזוכין להפשיט מעצמו הבגדים הצואים שמהם כל המניעות כדי שיהיה נתפס בו הארת הצדיק בבחינת כתית למאור. לקוטי הלכות - הלכות בציעת הפת ה' - כ"ד

להעלות נר תמיד ... (שמות כז, כ 

שרש הנשמה הוא בחינת רצון, ועל כן נקראת נפש מלשון רצון. ותוקף הרצון הוא כמו נר דולק, כי האהבה והרצון בוער להשם יתברך ברשפי שלהבת י-ה שממנו מדליקין כל הנרות הקדושים, בחינת לאנהרא בוצינין ולאדלקא שרגין [להאיר המאורות ולהדליק הנרות], שזה בחינת אור הנשמה שנקראת נר, ואור הנר הזה הוא יכול להאיר בכל מיני חושך וצלמוות בתוך עצם גשמיות הגוף והעולם הזה הנקרא חושך. כי איך שהוא אף על פי כן לבו בוער עדיין ברשפי אש וכו' להשם יתברך אשר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וכו' והנה יש שבע מדות דקדושה וכן להפך, והאדם בא לזה העולם להתנסות
בזה שיעבור עליו כמה מיני חושך הכלולים בשיבעה, שזה בחינת שיבעה מדורי גיהינום שהאדם נענש בהם חס ושלום, כשלא עמד בניסיון ונכשל בהם, בחינת ושיבעה עדנין יחלפון עלוהי [שבעה זמנים יעברו עליו]. ובפרט מי שרוצה להתחיל לכנס בעבודת ה' שאזי מתגבר עליו הבעל דבר יותר ויותר ובהכרח שיעבור עליו כמה וכמה מיני חושך כמעט בלי שיעור, והכול כלול בבחינת שבעה נפילות בחינת שבע ייפול צדיק וכו' וכל קיומו בכל מיני נפילות הוא על ידי הרצון דקדושה, היינו להתחזק בכל מה שעובר עליו לבלי להניח את הרצון דקדושה ולהתחיל בכל יום מחדש ברצונות חזקים להשם יתברך. ואזי הרצון דקדושה מאיר לו כמו נר ממש שמאיר בכל מיני חושך שבעולם
וזה בחינת שבעת הנרות של המנורה להאיר בכל מיני נפילות שהם בחינת שבעה כנ"ל, ולזכות לתורה ותפילה שהם גם כן בחינת שבעה. אבל אי אפשר לזכות לזה כי אם על ידי שמקשרין את עצמו לצדיקי אמת שהם בחינת משה שנסתלק ברעוא דרעוין (ברצון שברצונות) והוא מכניס תוקף הרצון דקדושה בכל אחד ואחד, אפילו אם נפל למקום שנפל חס ושלום, הוא מכניס בו גם כן שיתגבר בתוקף הרצון הטוב, ועל ידי זה הוא מעלהו משמד לרצון. (ליקוטי הלכות - הלכות ברכת השחר ה' - מ"ד מתוך אוצר היראה רצון – ד

ועשית בגדי קדש לאהרן אחיךלכבוד ולתפארת...(שמות כח, ב

... ועל כן הכהן שהיה צריך לכפר עוונות ישראל על ידי עבודתו, היה צריך ללבוש בגדי כהונה לכפר ולתקן פגם הבגדים הצואים. ועיקר פגם הבגדים הצואים הוא על ידי גאווה וכבוד. ועל כן נוגע עיקר הפגם והכבוד והבגדים כי עיקר הגאות הוא בבגדים שבשורשם הם גבוהים מאד, בחינת ה' מלך גאות לבש, וכשפוגם בזה חס ושלום על ידי עוונותיו ונופל לגאות וכבוד דסטרא אחרא של תאוות והבלי עולם הזה, עיקר פגם הגאות הוא בהבגדים כנראה בחוש כמה וכמה אובדים עולמם על ידי רדיפתם אחר בגדים ותכשיטים וכו', וכמו שאמר אדוננו מורנו ורבנו ז"ל על פסוק ותתפשהו בבגדו וכו'. ועל כן היה הכהן הגדול לבוש בבגדים יקרים מאד שהיו כלולים בהם כל הגוונין שהם זהב ותכלת וארגמן וכו' ועל כולם החשן ואפוד שהיה בהם אבנים טובות יקרות מאד ועליהם היו חקוקים שמות בני ישראל שיש בהם חמישים אותיות שהם בחינת כלל אותיות התורה שכלולים בחמישים שערי בינה, כי קדשא בריך הוא ואורייתא וישראל כולא חד. והכהן הגדול נשא כל זה על לבו, כדי להעלות ולתקן כל תאוות הנגידות והעשירות ששם עיקר אחיזת הגאות. ובעוונותינו הרבים כשהתגברה מלכות הרשעה והגלו את ישראל ותפסו בגלות גם את בגדי כהן הגדול ונתלבשו בהם, סברו שיש להם כח לכלות את ישראל לגמרי. 
והעיקר על ידי שיכניסו בהם תאוות העשירות לחמד לבגדי כבוד ולתכשיטין של אבנים טובות ויקרות מאחר שאין לנו כהן הגדול לתקן כל זה אדרבה הסטרא אחרא נתלבשה בהם. ובאמת הייתה עת צרה גדולה. אבל חסדי ה' כי לא תמנו וכו' וממשלתך בכל דור ודור. ושלח אז את מרדכי שהכניס בישראל לבלי לייאש את עצמן מן הרחמים בשום אפן, וזעקו כולם אל ה' יתברך בכל לב ולבשו שק ואפר. ומאסו בכל בגדים יקרים של תאוות עולם הזה שהם בחינת בגדים צואים ממש ועל ידי זה נתהפך הדבר ותלו את המן על העץ הגבוה חמישים, ומרדכי הוציא ממנו כל העשירות אל הקדושה, כמו שכתוב ותשם את מרדכי על בית המן ואז, ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וכו' בחינת תכלת שבציצית שהם בחינת תיקון הבגדים. וכן באסתר כתוב: ותלבש אסתר מלכות, כי זה עיקר התיקון, עד שזכו על ידי זה אחר כך לבנות הבית המקדש ולהחזיר הבגדי כהונה למקומן ולקדושתן. ועל כן נזכר עניין הבגדים הצואים בפסוק בעניין יהושע כהן גדול כי הוא היה הראשון שהיה צריך לשמש בבית שני, ומחמת תוקף הגלות נכשלו בניו עד שנגעו פגם הבגדים צואים גם אליו. על כן היה כל תיקון הגאולה על ידי תפילת הצדיקים שהם אנשי כנסת הגדולה שהתפללו אז ועסקו לתקן זאת, עד שפעל זכריה הנביא להסיר הבגדים הצואים מעליו, ולהלביש אותו מחלצות. (לקוטי הלכות - הלכות ערלה ה' – יג

ונקדש בכבודי ... שמות כט, מג

צריך להתיירא ולפחד מן הכבוד, כי כבוד הוא סכנה גדולה, סכנת נפשות, כי הוא דן את כל הדינים, כמו שכתוב (תהלים כד): מלך הכבוד, כי כבוד הוא בחינת מלכות, הדן את הכל. ואזי הכל חוקרים ושואלין: מי הוא זה מלך הכבוד; אם הוא ראוי לזה. וזה שכתוב (שמות כט): ונקדש בכבודי אל תקרי: בכבודי, אלא: במכבדי (זבחים קטו:), כי על ידי הכבוד יוכל לגרם לו מיתה, חס ושלום, ואזי הוא נשקל במאזניים, אם, חס ושלום, יפגם בהכבוד כחוט השערה, שלא יקבלו כמו שצריך, אזי, חס ושלום, כף חובה מכרעת. וזה נקרא: מאזני צדק (ויקרא יט), כי צדק מלכותא קדישא, שהוא בחינת כבוד, מלך הכבוד כנ"ל. והיינו מאזני צדק, כי אז נשקל במאזנים. (לקוטי מוהר"ן א' סימן קל"א)

YYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYY

אנימציות להורדה חינם ג'יגה אנימציות ספר שמות

פרשת תרומה    {כה – כז}

מתוך אזמרה - הרב אליהו גודלבסקי  שליט"א- (עפ"י מישנתו של רבי נחמן מברסלב זיע"א)

תיעשה המנורה ... שמות כה, לא

צריך האדם העושה משא ומתן ומלאכות להרים ידו להשם ולשעבד כל מחשבתו ועשייתו ודבורו להשם יתברך, בחינת: "גל על ה' דרכך וכו'", ולהאמין באמונה שלמה שאין האדם עושה כלל, רק שאנו מחויבים לעשות איזה עסק במשא ומתן ומלאכה, מחמת שכן רצונו יתברך, כי יש סודות וכוונות גדולות בכל עניני משא ומתן ומלאכות,           כי מבררין ברורין וניצוצות קדושות על ידי המשא ומתן ומלאכות, כידוע, ובשביל זה לבד צריכין לעשות מעט משא ומתן או איזה מלאכה, כי כן רצונו יתברך, וכמאמר רבותינו ז"ל: טוב תורה עם דרך ארץ. אבל באמת אין האדם עושה כלל, ואין הפרנסה נמשכת על ידי העשייה הגשמית כלל, כי אם אדרבא, עקר הפרנסה נמשכת על ידי בטול הל"ט מלאכות, דהינו על ידי הארת הרצון, שהוא בחינת קדושת שבת, דמנה מתברכין כל שתא יומין [שממנה מתברכין כל ששת הימים – של השבוע]. וכשיודעין זאת באמת ובאמונה שלמה, על ידי זה ממשיכין הקדושה של שבת לששת ימי החול, ועל ידי זה מקדשין ששת ימי המעשה בקדושת שבת, ועל ידי זה מבררין ומזככין כל הל"ט מלאכות מזוהמת הנחש, מבחינת ל"ט קללות, וזוכין על ידי זה שיהיה כל הל"ט מלאכות בבחינת מלאכת המשכן, ואז הל"ט מלאכות הם בבחינת ט"ל אורות, בחינת הארת הרצון, בחינת טללי רצון, כי זוכין לקבל הארת הרצון משבת לששת ימי המעשה. ואזי כשזוכין לעשות כל המשא ומתן והמלאכות בבחינה זו, אזי אף על פי שעושה משא ומתן ומלאכה, אינו נחשב בשם עשייה כלל, רק בחינת המלאכה נעשית מאליה, כמו שכתוב במשכן: "הוקם המשכן", "תיעשה המנורה", וכן אצל בית המקדש נאמר: "והבית בהבנתו", כי כל מלאכת המשכן ובית המקדש הייתה נעשית מאליה, רק שהם היו מוכנים ברצונם
             לעשות המלאכה, והמלאכה הייתה עולה בידם מאליה 

וזה בחינת: "ששת ימים תעשה מלאכה ויום השביעי שבת" 'תעשה' דייקא, כי על ידי שבת זוכין שתהיה המלאכה נעשית מאליה, כי עקר קיום של ששת ימי המעשה ושל כל המלאכות הנעשין בהם, הכל הוא רק על ידי שביתה ומנוחה של שבת, שהוא בחינת הארת הרצון שמאיר בשבת. ובבחינה זו צריך האדם לעשות כל המלאכות ומשא ומתן שלו שבששת ימי המעשה, הינו לידע ולהאמין באמת שהוא אינו עושה כלל, רק הכל בכוח השם, שעל זה הזהירה התורה שלא לומר חס ושלום "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה וכו'", כי הידיים הם כלי המעשה של כל הל"ט מלאכות, ואי אפשר לידים להמשיך הפרנסה על ידי הל"ט מלאכות, כי אם על ידי שמקבלין ומתברכין מבחינת הידיים שיש בים החכמה, שמשם עקר הפרנסה, בבחינת "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", כי שם מאיר הארת הרצון, שהוא בחינת קדושת שבת. וכשזוכין לזה, אזי באמת גם בששת ימי החול אין צריכין לעשות שום עבודה ושום מלאכה כלל, כי בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתם נעשית על ידי אחרים, כמאמר רבותינו ז"ל, כי אז המלאכה נעשית ברצונו לבד, שהוא רוצה במלאכה, ואזי תכף נעשית על ידי אחרים, כמו שכתוב: "ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו'". (ליקוטי הלכות הלכות שבת ג' אותיות ד' ז' לפי אוצר היראה – ממון ופרנסה – י"ז)

(ואת המשכן תעשה ... (שמות כו, א 

אם היו זוכין לאמונה שלמה בהשם יתברך, היינו להאמין שהכול מתנהג רק ברצונו יתברך לבד, אזי לא היו צריכין לעשות שום מלאכה ועסק, רק מלאכתנו היה נעשית על ידי אחרים, כמו שיהיה לעתיד, כמו שכתוב: "ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו'". נמצא, שכל יגיעת העסקים והמשא ומתן נמשך רק מבחינת פגם אמונת הרצון, ומזה נמשכין כל ההכחשות והכפירות והשנויים במשא ומתן, שהכל נמשך רק מפגם אמונה, כי אם היה מאמין בשלמות שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך לבד, בודאי היה עושה המשא ומתן שלו באמונה שלמה ולא היה משנה בדבורו. <!-
ועל כן באמת צריכין התגברות גדול להינצל מכפירות והכחשות השכיחים במשא ומתן, ולהשתדל לעשות משא ומתן באמונה שלמה, שיהיה ההן הן והלאו לאו. ועקר העצה לזכות לעשות משא ומתן באמונה היא להרבות בצדקה, כי על ידי צדקה ממשיכין הארת אמונת הרצון. ובאמת אם היינו כולנו זוכין ליתן צדקה כראוי, כבר היה מתבטל המשא ומתן לגמרי, ולא היינו צריכין לעשות שום מלאכה ועסק כלל, כי על ידי התגלות הרצון זוכין לזה שיהיה המלאכה נעשית על ידי אחרים כנ"ל. אך אפילו כל זמן שאין זוכין לזה, לבטל המלאכות והמשא ומתן לגמרי, אף על פי כן זוכין על כל פנים על ידי הצדקה לעשות המשא ומתן באמונה, ושיאיר בו הארת הרצון, ואז המלאכות והעסקים הם בבחינת מלאכת המשכן. וזה בחינת כל הקניינים שתקנו רבותינו ז"ל במשא ומתן, לכל דבר קניין השיך לו, כגון קניין סודר וכיוצא, כי על ידי זה ממשיכין הארת הרצון לתוך המשא ומתן, ואז מוכרח לקיים הקניין ולא ישנה עוד, כמבאר בפנים (ליקוטי הלכות – הלכות ערב ג' אותיות י"ד ט"ו לפי אוצר היראה ממון ופרנסה – ק"כ)

ואת המשכן תעשה ... (שמות כו, א)

צריך האדם להרבות בתפילה מאד מאד כל ימי חייו. ואפילו כשרואה שמתפלל הרבה ואינו נענה, והתאוות והבלבולים מתגברים עליו בכל פעם ביותר, אף על פי כן אל יטעה שתפילותיו הם לריק, חס ושלום, רק ידע ויאמין שאין שום דבור נאבד לעולם, וכל תפילה ושיחה בינו לבין קונו עושה רושם, והצדיקי אמת מלקטים כל אלו התפלות והשיחות ובונים מהם בניינים נפלאים, בחינת בניין המשכן. וצריך כל אחד להתחזק הרבה בתפילה ושיחה תמיד, יהיה איך שיהיה, עד אשר על ידי ריבוי התפלות יהיה נשלם הבניין בשלמות, ואז ייכמרו רחמיו יתברך ויקרב אותו בשלמות, וישב אל ה' וירחמהו. אך אף על פי כן, כשיהיה לו איזה ישועה, אל יטעה שעל ידי תפילותיו ומעשיו הטובים פעל זאת, רק ידע שהכול רק בחסדו יתברך. ואף על פי שאנו יודעים שאי אפשר לנו לפעול הישועה השלמה בתפילתנו לבד כנ"ל, אף על פי כן אנו צריכין לעשות את שלנו, להרבות בתפילה בכל כחנו, ואז יכמרו רחמיו יתברך ויעשה בחסדו ויושיענו בקרוב למען שמו. וגם זה בכלל מה שמבאר במקום אחר, שצריכין בתפלה להיות קולע אל השערה ולא יחטיא, היינו שלא יטה לימין או לשמאל, היינו שלא יטעה, חס ושלום, שהתפלות הם לריק, חס ושלום, מחמת שזה כמה שצועקים ואינם נושעים, שזה בחינת נוטה לשמאל; וכן אל יטעה לומר, מה לנו להרבות בתפלה, מאחר שעיקר הישועה הוא רק בחסדו לבד, אם כן נסמוך רק על חסדו, שזה בחינת נוטה לימין שלא כראוי. כי באמת צריכין להרבות בתפלה מאד תמיד ולידע אף על פי כן האמת, שאין אנו כדאי לפעול בתפילתנו כי אם בחסדו, ואף על פי כן אנו צריכין לעשות את שלנו להרבות בתפלה תמיד, והשם יתברך יעשה את שלו וימשיך עלינו חסדו למענו ויושיענו מהרה למען שמו. (ליקוטי הלכות, הלכות נחלות ד' אותיות י' כ' לפי אוצר היראה – התבודדות ט"ל )

YYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYY
אנימציות להורדה חינם ג'יגה אנימציות ספר שמות

משפטים – {כא-כד}
(מתוך אזמרה - הרב אליהו גודלבסקי  שליט"א- עפ"י מישנתו של רבי נחמן מברסלב זיע"א)

(שניים ישלם ... (שמות כב, ג

כשהאמת מאיר ומבטל החשך, אזי נמשך על הקדושה בחינת כפל,

כי לא די שהאדם בעצמו יוצא מתוך חשכת אפלתו על-ידי אור האמת,

 אף גם הוא עושה פתח גם לאחר להוציאו מחשך לאור ולהחזירו בתשובה.

 וזה בחינת מה שהגנב משלם כפל.

(שם בלקוטי הלכות - הלכות גניבה ה' - אות ב' לפי אוצר היראה – אמת – ע"א,ע"ז, ע")

(עד האלקים ... (שמות כב, ח
פרשת משפטים: דינים שבין אדם לחברו, לאלוקיו

וזה בחינת מה שנקרא הדין הכשר "אלקים". כמו שכתוב כמה פעמים בתורה:

 "עד האלקים יבא דבר שניהם" וכיוצא בזה בכמה מקומות.

כי הדין שדן דין אמת וכל דבריו באמת מתלבש בו אור ה' יתברך בעצמו, כביכול,

וכמבאר היטב במאמר "תהמת יכסימו" (לקוטי מוהר"ן א' - סימן ט').

ועל כן הדין בעצמו נקרא "אלקים", כי נתלבש בו אור ה' יתברך, כביכול,

על-ידי האמת שהוא אורו יתברך בעצמו, כביכול. (לקוטי הלכות - הלכות דיינים ב' – ו)  

(על כל דבר פשע ... (שמות כב, ח

וזה שדקדקה התורה: "על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה

על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה עד האלקים יבא דבר שניהם וכו'".

הינו שהתורה מגלה לנו ומודעת לנו בכלל ופרט, וחזר וכלל,

שבכל הדברים שבעולם יש בו חיות אלקותו המחיה ומקים את הדבר,

 וזה עקר הדין תורה, כדי לחזר ולהביא כל הדברים שביניהם עד האלקים,

 שהם הדינים שפוסקין על כל העסקים שביניהם דין תורה ועושין מכל עסקיהם תורה.

 ובזה אנו רואים שבכל הדברים שבעולם יש אלקות שהוא התורה.

וזהו שהזכירה התורה רב דברים שבעולם בפרטיות שהם על שור על חמור

 על שה על שלמה וכו' והשאר כללה בכלל בתחילה ובסוף,

כמו שכתוב: "על כל דבר פשע וכו' אשר יאמר כי הוא זה וכו'"

(כמו שלמדו רבותינו ז"ל כלל ופרט וכלל ממקרא זה)

 ועל כולם סימה: "עד האלקים יבא דבר שניהם".

לידע ולהודיע ולהודע שבכל הדברים שבעולם,

בכולם מלובש ונעלם אלקותו יתברך וצריך הכל להעלות 'עד האלקים',

שהם הדינים שנקראים על שם זה אלקים, מחמת שהם פוסקין דין תורה

 ומגלין האלקות והתורה שבכל דבר. (לקוטי הלכות – הלכות דיינים ד' – ג) 

(אם כסף תלוה את עמי ... (שמות כב, כד

כמו שהשם יתברך היה מקים עולמו בחסד בתורת הלוואה וגמילת חסד

 מיום הבריאה עד יום מתן תורה, וגם עכשו בעת שעוברין על רצונו

 חס ושלום היה ראוי שיחזור העולם לתוהו ובהו, ואז מתקיימין רק

בחסדו בבחינת הלוואה, שהשם יתברך מרחיב לו זמן עד שישוב

וישלם את חובותיו מה שנתחייב האדם על-ידי עוונותיו. נמצא שהשם יתברך מקים

 מצות גמילת חסד והלוואת חן הרבה מאד בכל שעה, וכמו כן אנו חייבים

להתדבק במדותיו לרחם על העניים ולהלוות להם ולבלי להיות לו כנושה,

כמו שהשם יתברך אינו נוגש אותנו, ומאריך לנו זמן אחר זמן זמנים טובא,

עד שנסלק לו מעט מעט עד שנסלק את הכל. (לקוטי הלכות - הלכות העושה

שליח לגבות חוב ב' - אות כ"ב לפי אוצר היראה – צדקה - ס"ח)

(אם כסף תלוה את עמי ... (שמות כב, כד

יש ימי טוב וימי רע, שזה בחינת: "ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה",

 הינו שצריך לעיין ולראות ולהסתכל היטב, ואז ימצא טוב גם בימי הרע

 בעצמן, כי מלא כל הארץ כבודו, ואפילו בכל לשונות העכו"ם מלובש

 בהם אותיות התורה, שהם בחינת ימי טוב, רק מחמת שהימי רע חופין עליהם,

 על כן אין נראין כלל. אבל מי שזוכה לשבר את יצרו בשלמות, או שמקשר על

 כל פנים לצדיק כזה שזכה לכף את יצרו בשלמות, על ידי זה זוכה שיוכל

למצוא אותיות התורה המלובשים בכל הלשונות, שזה בחינת שמוצא הימי

טוב המלובשים בתוך הימי רע בעצמן. ואז בודאי לא יחסר לו פרנסתו, כי

יהיה נמשך לו שפע טובה וברכה על ידי אותיות התורה שמברר ובונה מכל דבר,

 כי התורה היא מקור הברכה והשפע. אך מי שאינו זוכה לזה, כי הימי רע

מתגברין ומעלימין ממנו הטוב המלובש בהם, על ידי זה אינו יכול למצוא

אותיות התורה המלובשים בהמשא ומתן והעסקים שלו, ואזי יורדת השפע

 בצמצום גדול, ועל ידי זה מוכרח לבוא לידי הלוואות. כי כל הלוואה נמשכת

 על ידי שיש ימי טוב וימי רע, כי רב ההלוואות הוא מחמת חסרון פרנסה,

 שאין לו עתה ומצפה שיהיה לו לאחר זמן, כי חושב שעתה הזמן אצלו

בבחינת ימי רע, וכמרגל לשון זה בפי העולם לומר כך בכל פעם,

ועל כן הוא לווה מחברו עתה, שימתין לו עד שיעברו הימי רע ואז

יוכל לסלק לו. ועל כן באמת כיון שבא לידי הלוואות, קשה לו מאד

 שיצא מהם, ועל פי רב אינו מסלק בזמנו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל:

 הלוואי שיפרע בזמנו הלוואי ודאי, כי מאחר שאינו מאמין בשלמות,

שגם בימי רע בעצמו יש טוב, איך ישיג הימי טוב? כי באמת הימי טוב

וימי רע הם בכל יום בעצמו גם כן, רק כל אחד כפי מה שמתגבר על

 יצרו להגביר הטוב על הרע, כן נמשך עליו בחינת ימי טוב, ולהפך

להפך, חס ושלום. והעקר, שצריך להסתכל היטב ולהאמין שגם ברע

בעצמו, בחינת הימי רע, גם שם יש טוב, כי מלא כל הארץ כבודו כנ"ל,

 ואז בודאי יוכל להשיג פרנסתו דבר יום ביומו, ולא יצטרך לבוא לידי

 הלוואות וחובות; אבל זה שנפל להלוואות על ידי זה שאינו יכול למצוא

הימי טוב בתוך הימי רע, אז בודאי קשה לו לצאת מהחובות, כי הרע

מתגבר בכל פעם ביותר, מאחר שאינו משתדל ומסתכל למצוא

הטוב שבתוך הימי רע בעצמן, ועל ידי

 זה מתגבר הרע ביותר, ועל כן באמת צריכין לזהר מאד מלהיות בעל חוב.

 בפרט מי שכבר חטא ופגם ולא כבש את יצרו, והגביר הרע על הטוב,

 ועתה רוצה לשוב אל השם יתברך; ועקר התשובה הוא על ידי שמוצא

הטוב שבתוך הרע בעצמו ומאמין בעצמו שעדין יש בו טוב ויש לו

תקווה לשוב, בבחינת "ובקשתם משם את ה' אלקיך", משם דייקא,

מכל המקומות שנידח שם בין העכו"ם. על כן מי שרוצה להיות בעל תשובה,

צריך בודאי לזהר מלהיות בעל חוב. ועל כן מכנה הכתוב כל רשעת הרשע

 בשם "לוה רשע וכו'", כי עקר הרשעות נמשך מהתגברות הימי רע על ימי טוב,

שמשם כל ההלוואות ועיכוב הסילוק. ועל כן הזהיר הכתוב: "אם כסף תלווה וכו',

לא תהיה לו כנשה וכו'", כי צריכין לרחם על העני להוציאו מכלל בעל חוב.

 (לקוטי הלכות - הלכות הלואה ה' - אותיות א' ב' לפי אוצר היראה

 (- ממון ופרנסה – פ"ה)

(לא תהיה לו כנשה... (שמות כב, כד

ישראל הם רחוקים בשורשם לגמרי מתאוות ממון, שהוא בחינת

 עבודה זרה, אנפין חשוכין [פנים חשוכות], בחינת מיתה, כי הם כלולים

בשבעים נפש של בית יעקב, ומקשרים בשבעים אנפין נהירין

[פנים מאירות], שהם בחינת ההפך מתאוות ממון. ועל כן ישראל

הם רחוקים מהלוואות וחובות בשרשם, כמו שכתוב: "והלווית גויים

רבים ואתה לא תלוה", "והעבטת גויים רבים ואתה לא תעבט",

כי חובות והלוואות הם עיקר תאוות ממון, שהוא עבודה זרה שנקראת

חובה, וכל המתדבקין בה הם בעלי חובות תמיד, כי תאוות ממון הוא

מחמת שאין לו אמונה ובטחון חזק בהשם יתברך שיכול להזמין לו

פרנסתו בסיבה קלה בלי יגיעות, ומחמת זה הוא רץ אחר פרנסתו תמיד

ביגיעות רבות וכו', והוא מלא עצבות ודאגה ומרה שחורה, ומרבה ללוות

ממון מאחרים. וכל זה נמשך מבחינת זמן, כי השם יתברך הוא למעלה

 מן הזמן, וקדשא בריך הוא ואוריתא וישראל כלא חד, ועל כן ישראל הם

גם כן למעלה מהזמן. וכל עבודת ישראל בזה העולם הגשמי, שהוא

בבחינת זמן ומקום, הכל הוא רק שיזכו להעלות ולקשר בחינת הזמן

והמקום לבחינת למעלה מהזמן והמקום, ולכלל אחר הבריאה

בקדם הבריאה, ועקר פגם וחסרון הבטחון נמשך מבחינת הזמן

והמקום, כי באמת השם יתברך משפיע שפעו הטוב תמיד בלי

הפסק רגע, רק כשהשפע באה לזה העולם, מוכרחת להתלבש

בבחינת מקום וזמן. ועל כן אין השפע והפרנסה נמשכת כי אם במקום

 וזמן ידוע, כנראה בחוש, שיש זמן שהאדם מרוויח וכן להפך; וכן

 במקום, שבמקום זה מרוויחין ובמקום אחר להפך. ומחמת זה עיקר

דאגת הפרנסה, מחמת שלפעמים נתעכב שפע פרנסתו מסבת הזמן

והמקום, על כן הוא דואג מה יאכל למחר (עיין עוד 'בטחון', אות ד).

וכל מה שדואג ביותר ורץ אחר פרנסתו ומתייגע ביותר, אזי נאחז

ונתקשר ביותר בבחינת זמן ומקום, ונתרחק ביותר מבחינת שרש

הפרנסה, שנמשכת מבחינת למעלה מהזמן והמקום, ואזי פרנסתו

בדחק יותר, כי כל הדוחק את השעה, השעה דוחקתו, כמבאר בפנים.

נמצא שעיקר פגם תאוות ממון ודאגת פרנסה הוא רק מבחינת

מקום וזמן. ועל כן עקר פגם תאוות ממון ביותר הוא כשבא על ידי זה

לידי חובות והלוואות כנ"ל, כי כל החובות והלוואות הם אחוזים ביותר

בבחינת זמן, כי מסתמא אין אדם לוןה מחברו לפרוע לו בזו הרגע תכף,

 כי סתם הלוואה הוא, שלווה היום לפרוע לו למחר או אחר זמן,

אבל למעלה מהזמן איך שייך הלוןאה, כי אין שום דבר שיעכב השפע

 ששופע תמיד. ועל כן ישראל, שהם בבחינת למעלה מהזמן, הם רחוקים

לגמרי בשרשם מחובות והלוואות; רק לפעמים, כשבא אחד לידי הלוואה,

בפרט בתוקף הגלות, שאומות העולם נוטלין השפע וישראל נזונין מתמצית,

 על כן מוכרח אחד לבוא לפעמים לידי הלוואה. על כן הזהירה

 התורה: "לא תהיה לו כנשה", שאם יודע שאין לו לפרעו אסור לנגשו,

 כי מאחר שמאמינים בהשם יתברך שהוא למעלה מהזמן, והשפע מאתו

יתברך לבד, נמצא שהשפע שתבוא לאחר זמן כבר היא מוכנת

ונמשכת גם עכשיו, רק שצריכין להמתין עדיין עד שתבוא בעתה,

 כמו שכתוב: "ואתה נותן להם את אכלם בעתו", על כן מה שהוא

מלווה לחברו אין זה הלוואה כלל, רק כמו חלוף, שמחליף השפעתו

שתבוא בטח לאחר זמן עם שפעו של המלווה שנמשכה לו כבר,

ועל כן אין נקרא לווה ובעל חוב כלל, ועל כן אסור לנגשו, כי צריכין

לרחם עליו להעלותו מבחינת לווה ובעל חוב, שזה אינו שייך לבר

ישראל כלל כנ"ל. וזה בחינת חמר אסור רבית, כי כשנוטל שכר

בעד זמן המתנת מעותיו, בזה עוקר ומפריד חס ושלום ההשפעה

משורשה, שהוא בבחינת למעלה מהזמן, שזה עקר פגם העבודה

זרה של תאוות ממון, שתולה הכל בזמן, ואינו מאמין חס ושלום

שהשפע יורד מלמעלה בבחינת למעלה מהזמן, כי אם הוא מאמין בזה,

שוב אינו נקרא בשם הלוואה כלל. וזה: "אל תיקח מאתו נשך ותרבית

וחי אחיך עמך", כי צריכין לשבר תאוות ממון, שהוא בחינת הלוואה,

בחינת ריבית, בחינת עבודה זרה, חושך, מיתה; רק להאמין בהשם

יתברך, שכל השפע מאתו יתברך, ומה שהיה יכול להרוויח בממון

 זה שמלווה לחברו, יזמין לו השם יתברך בכפלים ממקום אחר,

כי "מלווה ה' חונן דל וכו', ואמונה הוא אור הפנים, בחינת חיים.

וזה: "וחי אחיך עמך", וחי דיקא. (לקוטי הלכות –

הלכות רבית ג' לפי אוצר היראה - ממון ופרנסה - מ"ו)

YYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYY 

פטיש תמונה לפרשת משפטים.JPGפרשת משפטים: דינים שבין אדם לחברו, לאלוקיו

                                מה קורה בפרשת השבוע

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" אומר בורא העולמים למשה ומצווה אותו להעביר לבני-ישראל רשימת דינים ארוכה העוסקים במצוות שבין אדם לחברו. במאמר זה נביא את רשימת הדינים כשהם מחולקים לפי נושאים, ולא לפי סדר הפרשה.

דיני עבדים

מותר לבית-דין למכור לעבד יהודיט שנתפס בגניבתו ואין באפשרותו לשלם את הגניבה. תקופת העבדות תהיה שש שנים לכל היותר. מותר לאדון להעניק לו שפחה כדי שתוליד ממנו בנים אך כשהוא משתחרר השפחה לא משתחררת. במידה והעבד אוהב את אשתו ומסרב להשתחרר, ירצע אדונו את אוזניו במרצע והוא ישאר עבד עד לשנת היובל.

מותר לאב למכור את בתו הקטנה לשפחה. היא תשתחרר לאחר שש שנים, בשנת היובל או כשתתבגר (המוקדם מביניהם).

אדם שהיכה את עבדו הכנעני ובתוך 24 שעות מת העבד חייב מיתה. אם העבד מת לאחר-מכן הוא פטור. במידה והוא פצע איבר של עבדו או שפחתו, הם ישתחררו לחופשי.

רצח, פציעה

הרוצח את חברו בכוונה תחילה חייב מיתה. אם הוא עשה זאת בשגגה, עליו להימלט ל"עיר מקלט" שם לא יוכל גואל הדם המבקש נקמה לפגוע בו.

הפוצע את חברו ישלם לו תשלומים שונים על הפציעה: דמי אבטלה על כך שלא יכל לעבוד כשנפצע, כסף עבור הטיפולים הרפואיים, תשלום על הכאב והבושה שנגרמו לו וכן תשלום על הפיחות בשוויו שאירע כתוצאה מן הפציעה.

הפוצע – או מקלל – את אביו או אמו, חייב מיתה.

המכה אישה בהריון וגרם לה להפיל את עוברה, ישלם על הנזק כפי שיקבע בית-הדין. (אם גם היא נפצעה כתוצאה מן המכה, יחולו על המכה גם דיני הפציעה הרגילים).

שמירת רכוש (ושור)

על האדם לשמור את שורו ולוודא כי לא יזיק אחרים. במידה ושור הרג אדם: אם אין לו עבר של שלוש נגיחות הוא מכונה 'שור תם', יש לסקול אותו אך בעל השור פטור. אם יש לו עבר כזה, הוא מכונה 'שור מועד' ובנוסף לסקילת השור בעליו חייב מיתה בידי שמים על כך שלא שמר עליו שלא יזיק ועליו לשלם כופר.

שור 'תם' שנגח שור אחר, בעל השור הנוגח ישלם חצי מהנזק. שור 'מועד' שנגח אחר, בעל השור ישלם את מלוא הנזק.

שור שנגח עבד, בעל השור ישלם קנס של שלושים שקלים (במטבע של אותם הימים) לבעל העבד.

גנבים ומזיקים

דיני הגנב: במידה והוא נתפס בגניבתו, עליו לשלם כפול משווי הגניבה. אם הוא גנב שור או שה ושחט אותם ומכרם, עליו לשלם כפול ארבע בגניבת שה, וכפול חמש בגניבת שור.

כאשר בעל הבית הנגנב חשש לחייו וכהגנה עצמית הרג את הגנב פטור.

דיני המזיק: אדם שכרה, או הסיר, כיסוי של בור ונפל שם שור או חמור, עליו לשלם לבעל הבהמה את שוויה לאחר חישוב שווי הנבילה.

אדם שלקח את צאנו לרעות בשדה חברו, או שילח אש שהזיקה את שדה חברו, ישלם את מלוא הנזק.

שומרים

ישנם ארבעה סוגי שומרים, כאשר לכל אחד דין שונה. שומר חינם (המקבל על עצמו לשמור חפץ ללא כל תשלום), שומר שכר (המקבל שכר על שמירתו), שוכר (המשתמש בחפץ תמורת תשלום) ושואל (המשתמש בחפץ ללא כל תשלום).

השומר בחינם פטור מנזקים שאירעו לחפץ שלא באשמתו, אך במידה והתרשל בשמירה או שגנב את החפץ בעצמו, עליו לשלם כפל.

השומר בשכר חייב אם החפץ נאבד או נגנב, אך פטור אם אירע נזק לחפץ בדרכים לא טבעיות.

בדין השוכר נחלקו החכמים. יש הסוברים שהוא כשומר בחינם, ואחרים סוברים שהוא כשומר בשכר.

השואל חייב בכל נזק, מלבד נזק שנבע משימוש תקין בחפץ.

יחס הוגן

אין להונות או לגזול אדם שהחליף מקום מגורים, כי גם בני ישראל היו 'גרים' בארץ מצרים.

אין לענות אף אדם ובמיוחד אלמנה ויתום שקול תפילתם נשמע תמיד לפני האלוקים.

אין להלוות בריבית. כאשר תמורת ההלוואה נלקח משכון והוא חיוני לחיי הלווה, יש לאפשר לו להשתמש בו בשעת הצורך.

אין לשמוע ללשון הרע.

על אדם המוצא אבידה להשיב אותה לבעליה, גם אם הוא שונא אותו. כך גם אדם הפוגש את בהמת שונאו רובצת בדרך תחת משאה, אסור לו להתעלם ועליו לסייע לו.

בבתי-הדין ועוד

אסור לקלל את האלוקים או את הדיין.

אין לדיין לשמוע תלונת צד אחד ללא נוכחות הצד השני. בנוסף, אין לו להטות את הדין או להעניק יחס מכובד יותר לעני ולמסכן מתוך רגש של רחמים.

אסור לדיין לקחת שוחד.

כאשר בית-הדין עוסק בדיני נפשות, ניתן לחייב אדם מיתה רק אם הדיינים הפוסקים את הדין לחובה רבים בשניים על אלו הפוסקים לזכות. אם הנאשם יצא זכאי אין להשיב אותו גם אם מתעוררת טענה שעלולה לחייב אותו; אם הוא יצא חייב והתעוררה טענה לזכותו, יש להשיב אותו לבית-הדין לדיון מחודש בענינו.

עוד דינים

אדם שפיתה בתולה ושכב עמה, חייב לשאתה לאישה. במידה ואביה מסרב לתיתה לו, עליו לתת קנס לאביה.

* העוסק בכשפים, השוכב עם בהמה והזובח לעבודת אלילים חייב מיתה.

* יש להפריש מן יבול השדה את התרומות והמעשרות הקבועים לפי הסדר ולא לשנות ממנו. יש להפריש את הבכור לאחר שלושים יום.

* אין לאכול בשר טריפה.

* יש להיזהר בכבוד הגר.

* במשך שש שנים יש לזרוע את הארץ, ובשנה השביעית היא שנת השמיטה בה יש לנוח מן העבודה. בשנה זו היבול הוא הפקר וכל החפץ יכול לקחתו.

* יש לעבוד ששה ימים, וביום השביעי – שבת בו ינוח האדם, בהמתו ורכושו.

* יש להיזהר לקיים את כל מצוות התורה.

* אין להזכיר את שמה של עבודת אלילים.

* יש לעלות לרגל בשלושת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות.

* מותר לשחוט את הפסח רק לאחר ביעור החמץ.

* אין להותיר מן הקורבן עד הבוקר.

* יש להביא ביכורים לבית המקדש.

* אין לבשל, להנות או לאכול בשר בחלב.

הארץ המובטחת

אלוקים מבטיח כי הם יכנסו לארץ המובטחת. "הנה אנוכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך" אומר האלוקים, ובכך רומז כי בני-ישראל עתידים לחטוא ורק המלאך יתלווה אליהם ולא השכינה עצמה. הישמרו שלא ללמוד ממעשיהם הרעים של יושבי הארץ, מזהיר אותם בורא העולם. הוא מציין כי הוא לא ישמיד את יושבי הארץ בבת-אחת כדי שהארץ לא תהפוך לשממה, אלא בשלבים.

הכנות למתן תורה

למרות שמתן תורה תואר בפרשה הקודמת, בסוף פרשת משפטים התורה מתארת את ההכנות לקראת המעמד הגדול. יחד עם אהרון, נדב ואביהוא ושבעים זקני ישראל ניגש משה אל ההר אך רק הוא ניגש אל הענן. כשהוא שב הוא מוסר לעם את דברי האלוקים והם משיבים לו בפה אחד "כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה".

משה רבינו מעלה על כתב את כל דברי התורה מסיפור בריאת העולם ועד ליום הכתיבה. למחרת הוא מקריב קורבנות ובונה ומצבה לכל שבט. מדם הקורבנות הוא מזה על המזבח ועל העם ובני ישראל אומרים "נעשה ונשמע".

שני לוחות הברית

לאחר-מתן תורה משה עולה אל הר סיני לקבל את הלוחות ומפקיד את הזקנים יחד עם אהרון וחור לדון את העם כאשר הוא ישהה בהר. הוא שוהה בהר ארבעים יום וארבעים לילה.

YYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYY

ספר שמות – פרשת יתרו

 (מתוך אזמרה - הרב אליהו גודלבסקי  שליט"א- עפ"י מישנתו של רבי נחמן מברסלב זיע"א)

ישאלו איש לרעהו לשלום ... (שמות יח, ז ..

 וישאלו איש לרעהו לשלום הנאמר במשה ויתרו, ואמרו רבותינו ז"ל מי הקרוי איש זה משה, וכמה היו רחוקים זה מזה, משה קבל התורה מפי הגבורה ויתרו נתגייר ממקום רחוק וטמא מאד כי לא הניח עבודה זרה שלא עבדה. בפרט בעת שבא למשה שעדיין לא נתגייר רק שרצה להתגייר. ואף על פי כן קוראם איש ורעהו, כי כך דרכו של הצדיק הגבֹה מאד שהוא בחינת משה שהוא מוריד את עצמו ומקרב את עצמו כל כך למי שיש לו איזה רצון להתקרב אל האמת הוא מקרב את עצמו אליו כל כך כאלו היה חברו ממש כאלו הם איש ורעהו. (לקוטי הלכות - הלכות בכור בהמה טהורה ד' - כ"ב) בחֹדש השלישי ... (שמות יט, א) עיקר התגלות התורה הוא על ידי חסד ואהבה והשתוקקות וכסופין דקדוֻשה, שעל ידי זה נעשין נקֻודות להאותיות ונצטרפין ונצטירין אותיות התורה לטוב, וכל הצדיקים הקדמונים שהיו קֹדם קבלת התורה, כולם היו עוסקים רק בהשתוקקות וכסופין דקדֻושה להשם יתברך, וזה היה עיקר עבודתם, עד שבא אברהם אבינו שהיה ראש למאמינים וראש לנמולים, ועל ידי זה זכה בשלמות יותר לבחינת ההשתוקקות והכסופין הנ"ל, שהם בחינת חסד ואהבה שזה מדתו של אברהם אבינו. ומאז התחיל להתנוצץ בחינת התגלות התורה, ואחר כך עסקו בזה שאר האבות והשבטים ובניהם וכו', עד שבא משה רבינו עליו השלום עם דורו שהיו כולם צדיקים, עד שעל ידי ההשתוקקות והכסופין שלהם נצטירו כל אותיות התורה לטוב, ואז זכו לקבלת התורה. (לקוטי הלכות - הלכות דם א' לפי אוצר היראה - תלמוד תורה - מ"ה)                  



ויחן שם ישראל נגד ההר ... (שמות יט, ב) כל החדושי תורה אמתיים הם צמצומים וכלים נפלאים להמשיך על ידם אור האין סוף בהדרגה ובמידה כראוי. אך לזה צריכין שיתחברו באהבה נפשות רבות מישראל ביחד. כי צריכין לזה כלים רבים, שאי אפשר שיתתקנו כי אם על ידי אלפים נשמות שמתחברים יחד באהבה כאיש אחד, עד שיוכלו לקבל בהדרגה כראוי אור הגדול הזה, והכל כפי התגלות האור והמשכתו, שזה סוד מה שמתן תורה לא היה עד שנתקבצו ששים רבוא מישראל יחד באהבה ובשלום כמאמר רבותינו ז"ל על פסוק ויחן שם ישראל וכו'. וכן אמרו רבותינו ז"ל על פסוק שובה ה' רבבות אלפי ישראל, אין השכינה שורה על פחות משני רבבות ושני אלפים וכו' כי הכל כפי המשכת האור כנ"ל, שהוא כפי הקבוץ של נפשות רבות מישראל באהבה ובשלום. (לקוטי הלכות - הלכות תפלת המנחה ז' - אות נ"ד לפי אוצר היראה - שלום ואחדות - ט"ו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ... (שמות יט, ו) כמו שאחר שזכו ישראל לקבל התורה, אזי זכו הם בכל התורה ובכל העולם ומלואו התלויים בתורה, ואפילו גר הבא להתגייר עכשיו ולקבל עליו עֹל תורה, אי אפשר לו להתגייר כי אם על ידי ישראל, דהיינו על ידי בית דין מישראל, ואם לאו אפילו אם מקים כל התורה והמצוות, ולא יתגייר על ידי ישראל דייקא, אז אינו נחשב לגר, ורחוק לגמרי מקדֻשת ישראל עדיין. כמו כן להבדיל בקדֻשת ישראל בעצמן בעניין התקרבות ישראל להשם יתברך באמת, אז קֹדם שיש איזה צדיק אמתי בעולם, אז בוודאי כל מי שרוצה להתקרב להשם יתברך באמת יכול להתקרב, אבל אחר שכבר נמצא צדיק אמתי מנהיג ישראל אמתי, אז אי אפשר לשום אדם להתקרב להשם יתברך באמת ובשלמות, כי אם על ידו דייקא. (לקוטי הלכות - הלכות הפקר ונכסי הגר ג' - אות ב' לפי אוצר היראה - צדיק - רמ"ג) ויוצא משה את העם לקראת האלקים ... (שמות יט, יז) מעניין קצת אנשים שמתקרבים לעבודת השם יתברך ואחר כך מתרחקין, ענה: אף על פי כן יקר אצל השם יתברך ההתקרבות בעצמו אף לפי שעה. אף על פי שאחר כך נעשה מה שנעשה חס ושלום. ואמר: הלֹא על שעת מתן תורה נאמר (שיר השירים ד, ט): לבבתני באחת מעינייך. ואיתא במדרש (שיר השירים רבא א-נה): מהו באחת מעיניך, אלא שבעין השנית כבר היו מסתכלין על העגל. נמצא שבשעת מתן תורה כבר היה דעתם לפרש חס ושלום ואף על פי כן היה יקר בעיני השם יתברך מאד ההתקרבות בעצמו, כמו שכתוב: לבבתני באחת מעינייך. כי זה בעצמו יקר מאד בעיני השם יתברך. (שיחות הר"ן - קכ"ג)

     -אנכי ה' אלקיך ... (שמות כ, ב) עיקר קבלת התורה והמצוות הוא האמונה שהוא יסוד כל התורה והמצוות, כמו שכתוב (תהלים קיט): כל מצוותיך אמונה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (מכות כד.): בא חבקוק והעמידן על אחת 'וצדיק באמונתו יחיה', ועל כן תחילת דבר ה' שדיבר עם ישראל הוא 'אנכי ה' אלקיך' וכו' (שמות כ) שהוא עיקר האמונה להאמין בה' יתברך ולבטל אמונות כוזביות בחינת 'לֹא יהיה לך אלקים אחרים, לא תעשה לך פסל' וכו', כי זהו עיקר ההתחלה והתכלית והיסוד והעיקר של כל התורה כולה, כי העיקר הוא האמונה. (לקוטי הלכות - הלכות ערובי תחומים ה' - א' )

YYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYY

יתרו ה"אאוטסיידר" שהוסיף פרשה בתורה

מעובד מדבריו של הרבי מליובאוויטש זצ"ל

 

למה נקרא שמו יתרו? על שם שייתר (הוסיף) פרשה אחת בתורה.

רש"י

אם אתה יודע להביט לתוך תוכי יותר משאני יודע להביט בעצמי, איזה מהם הוא האני האמיתי? האני האמיתי, העמוק יותר, שאתה רואה – או האני שלי? זו הייתה מהותה של המחלוקת בין משה לבני ישראל למרגלות הר סיני, וכן של המחלוקת שבין משה לבין יתרו חותנו שהתרחשה לאחר-מכן

התורה נמסרה לנו באמצעות משה. הנביא (מלאכי ג, כב) אף מרחיק לכת וקורא לתורה "תורת משה." עם זאת, במשך התורה ישנם מספר חלקים שהתגלותם מיוחסת לאנשים אחרים.

כך למשל הפרשה העוסקת בפסח שני (במדבר ט, ו–יד) נאמרה כמענה לקבוצת יהודים שהיו טמאים אך סירבו להשלים עם העובדה שהם לא יכולים להקריב קורבן פסח. פרשה זו הייתה אמורה להימסר למשה, אך אותם אנשים זכו והדבר נמסר באמצעותם. כך גם דיני הירושה השונים נחשפו בזכות בנות צלפחד (במדבר יז, ו-יא) והעונש על חילול שבת נאמר בגלל מקושש העצים (במדבר טו, לה-לו).

גם ליתרו, חותנו של משה, מיוחס חלק בתורה. למעשה, שמו של יתרו (שם שפירושו קשור במילה "יתרה", כלומר תוספת – "היתרה שלו") – ניתן לו כיוון שהוא הוסיף פרק לתורה.

אך המקרה של יתרו ייחודי מבחינה זו. בכל שאר המקרים לא נוספו פרשיות חדשות בתורה. היו אלו הלכות שהיו נכללות בתורה בלאו הכי, אלא שבמקום שיימסרו ישירות למשה, כפי שקרה עם שאר התורה, אנשים מסוימים קיבלו זכות להיות מעורבים בתהליך הגילוי. רק אל הקטע של יתרו מתייחסים כאל תוספת – דבר-מה שלא היה חלק מן התורה בלי יוזמתו. במלים אחרות, התורה הייתה שלמה גם בלי חלק זה, ויתרו הוסיף לה משהו.

מה הייתה התוספת של יתרו? מה היא תרמה להבנתנו את החוכמה האלוקית?

 

האצלת סמכויות     

כאשר הגיע יתרו למחנה בני ישראל, הוא הזדעזע לגלות שמשה משרת כמערכת חינוכית ושיפוטית בת אדם אחד עבור קהילה בת כמה מיליון נפשות. "מדוע אתה יושב לבדך וכל העם ניצב עליך מן בוקר עד ערב?" (שמות יח, יד) שאל יתרו את חתנו. השיב לו משה: "כי יבוא אלי העם לדרוש אלוקים. כי יהיה להם דבר, בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חוקי האלוקים ואת תורותיו."

אמר לו יתרו: "לא טוב הדבר אשר אתה עושה. נבול תיבול גם אתה גם העם הזה אשר עמך, כי כבד ממך הדבר, לא תוכל עשהו לבדך" (שם, יז). ויתרו הוסיף והציע כי משה יבחר מבין העם אנשים בעלי יכולת מתאימה, אלה יראי אלוקים, אנשי אמת השונאים בצע, וימנם כשופטים וכבוררים. (שם, יט–כז).

לפי תוכניתו של יתרו, משה ימשיך ללמד את העם את החוקים והתורות, את השביל שבו עליהם ללכת ואת המעשים שעליהם לעשות. אך את יישומם של החוקים הללו בחיי היומיום של המחנה, את פתרון השאלות ואת יישוב המחלוקות, יעביר לאנשים הללו אשר ישפטו את העם בכל עת. את העניינים הגדולים הם יביאו בפניך, ואילו את העניינים הקטנים יותר הם יבררו ויפתרו בעצמם.

משה קיבל את תוכנית יתרו ואף יישם אותה. הוא מינה שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות. על בני העם עצמם הוטל ליישם את החוק האלוקי בחיי היומיום שלהם, בעוד משה הגביל את תפקידו לכך שלימד אותם את החוקים והיה השופט בסוגיות הקשות ביותר בלבד.

 פה ממאן

דבר דומה אירע כאשר בני ישראל התאספו לרגלי הר סיני כדי לקבל את התורה מאלוקים.

הקול השמימי הכריז על שתי הדיברות הראשונות (אנוכי ה' אלוקיך... ולא יהיה לך אלוקים אחרים על פני...) אך בני העם הרגישו שאין הם מסוגלים לקבל מסר ישיר מה'. אתה גש אליו, כך הפצירו במשה, ושמע את כל מה שיאמר לך האלוקים. אמור לנו כל מה שיגיד הבורא ואנו נעשה ונשמע.

משה היה מאוכזב עד מאד לשמוע את הדברים האלה. רצונו היה שבני העם יקבלו את התורה כולה ישירות מפיו של האלוקים. אך ה' אמר לו: "שמעתי את-קול דברי העם הזה אשר דיברו אליך היטיבו, כל-אשר דיברו... לך אמור להם: שובו לכם לאוהליכם ואתה פה עמוד עימדי ואדברה אליך את כל-המצוה והחוקים והמשפטים, אשר תלמדם" (דברים, ה).

קריאה פשוטה של הדו-שיח בין ה' למשה עשויה להוביל למסקנה שמשה הגזים בהערכת יכולות עם ישראל, כשהוא חשב שהם יכולים לעשות משהו מעבר ליכולתם. אך מסקנה זו לא מתאימה למה שידוע לנו אודות משה, הרועה הנאמן שידע לדאוג לצרכיו האישיים של כל אחד ואחת.

לפיכך, גדולי החסידות רואים את מה שאירע בסיני כאירוע מורכב בהרבה מאשר סתם הערכת-יתר מצדו של משה. להפך – משה ראה את הפוטנציאל האמיתי והאולטימטיבי שלהם, וכמנהיג אמיתי, רצונו העמוק ביותר היה לממש פוטנציאל זה. בעיני משה, בני ישראל היו מסוגלים להטמיע את ההתגלות הגבוהה ביותר, ותחת הנהגתו אכן היה ביכולתם להגיע לכך.

אולם בני העם לא רצו להיות בקשר עם ה' ברמה הזו. הם רצו לקבל את התורה בעזרת יכולותיהם העצמיות, שאותן יממשו בעצמם, ולא בעזרת הכוחות הנשגבים שהיה בכוחו של משה לגלות מתוך עמקי נשמותיהם. הם רצו שחוויית התורה שלהם תהיה נאמנה למי שהם בפני עצמם ולא לאופן שבו רואה אותם משה – אפילו אם מה שראה משה היה עצמיותם ה"עמוקה" וה"אמיתית יותר".

ה' הסכים עם בני העם. לאחר שנחשפו למהותה השמימית של התורה (כאמור בשתי הדיברות הראשונות) הם יקבלו את התורה לא כקול על-חושי אלא כרעיונות שנוסחו בעזרת חשיבה אנושית, כמילים שנאמרו על ידי פה אנושי ואשר נכתבו ביד אדם. הם יקבלו את התורה דרך השכל, דרך הפה ודרך עטו של משה.

ה"אאוטסיידר" – אדם שבא מבחוץ

לאור זאת, ביכולתנו להבין את ההבדל שבין גישתו של משה לבין גישתו של יתרו, שהיא אותו ויכוח שבין משה לבין עם ישראל בהר סיני – אך על מישור שונה.

[ישנן דעות שונות בקרב חז"ל האם הגעת יתרו למחנה ישראל התרחשה לפני או אחרי מתן תורה. אולם ככל הנראה השיחה שבין משה ליתרו המובאת בפרשת השבוע התרחשה אחרי מעמד הר סיני).

הדיאלוג שבין משה לבין בני העם בהר סיני היה ממוקד בשאלה כיצד בני ישראל יקבלו את המסר האלוקי. במחלוקת זו, ה' החליט שעליהם לקבל אותה באמצעות מורה אנושי – משה – ולא באמצעות התגלות אלוקית ישירה. המחלוקת בין משה לבין יתרו הייתה זו: לאחר שלמדו את החוקים האלוקיים מפי משה, כיצד אמורים בני העם ליישם אותם בחיי היומיום שלהם? כיצד אפשר לתרגם חוקים אלוקיים אלו להדרכת הורים בגידול ילדים, בתיקון נישואין מעורערים או בפתרון מחלוקת בין שכנים?

אפשר היה ללכת אל משה. הוא זה שקיבל את התורה מסיני ויש לו את הידע וההבנה המקסימלית בהם. אין ספק שהוא היה מיישם אותם בצורה הברורה והחד-משמעית ביותר.

נכון הוא שמשה מצוי במרחק מיליון מילין מן המחלוקת הקטנונית בין שכנים ושאר זוטות. אך מה שיתרחש הוא ששני המתלוננים העומדים בפניו יתרוממו למדרגה גבוהה יותר הודות לפגישתם עם משה. בנוכחותו של משה, אף הם יוכלו מסוגלים להתעלות מעל לקטנוניות הקונפליקט שלהם. בנוכחותו של משה, אף הם מסוגלים להתייחס לעיקרון הטהור המיושם במקרה שלהם, וליישם אותו ליחסיהם כאשר ישובו לשכונתם וליחסי השכנות היומיומיים שלהם

כך היה וכך נעשה הדבר עד שהגיע יתרו למחנה ישראל.

יתרו היה אדם שבא מבחוץ – "אאוטסיידר" – אדם שהתגייר. על פי דעות מסוימות, הוא אפילו לא נכח בהתגלות בהר סיני. משה ראה את בני ישראל מבפנים – לאור הפוטנציאל הגבוה ביותר שלהם, מן הפרספקטיבה של הגרעין הפנימי של נשמותיהם המאוחדות עם נשמתו שלו בנשמת ישראל האחת והיחידה. יתרו ראה אותם מבחוץ, כפי שהם ביומיום, את דאגותיהם ומריבותיהם הקטנוניות. הוא ראה אותם כפי שהם בנפרד ממשה, ואילו משה ראה אותם רק כפי שהם בנוכחותו.

לכן הוא הציע למשה שבני ישראל ילמדו למשול בעצמם, למצוא בוררים למחלוקותיהם, ליישם את הלכות התורה לחייהם. משה היה צריך להישאר כמקור הבלעדי לחוקים הללו, אך יישומם היה צריך להיות מושג על ידי גוף רב-שכבתי של שופטים ויועצים בכל רמות הקהילה (שרי עשרות, שרי מאות וכולי). בדרך זו, החוק האלוקי יחדור את חייהם בכל הרמות ולא רק בגרעין ישותם.

זה מה שהוסיף יתרו לתורה. ללא תוספת זו, התורה הייתה שלמה. אכן, לא היה צורך אמיתי במערכת של יתרו – לפחות לא כל עוד משה חי בקרבם – שכן תמיד אפשר היה לסמוך על משה שירומם את חיי בני עמו אל הרמה בה הוא קרא את דבר ה'. אך הבנתם את התורה והאופן בו הם מיישמים אותה נשארו דבר-מה ששמשה העצים אותם להשיג, ולא משהו שהם השיגו בכוחות עצמם. המערכת והשיטה שיצר יתרו הפכו את התורה להישג האישי של כל יהודי.

והנקודה המשמעותית ביותר: היוזמה של יתרו נתקבלה ונתיישמה על ידי משה ונכתבה בתורה. אילולא יתרו, התורה הייתה נשארת תורת משה – מדריך לחיים עבור אנשים כמו משה ועבור יהודים שנתעלו בזכות משה. אחרי פטירת משה, היו מייסדים מערכת כמו זו של יתרו, כדי להביא את תורת משה לדור שלא ידעו. אולם יתרו התעקש על כך שמשה יאציל חלק מיכולתו לפרש את התורה לחכמים של דורו, ועל כן גם לחכמים מכל הדורות.

כיוון שהיה זה משה שייסד את המערכת הזו, היא נתקבלה כחלק בלתי נפרד מן התורה האלוקית שנמסרה לאדם דרך משה.

כאן טמונה תרומתו של יתרו בכל עוצמתה. כיוון שהוא הוסיף פרשה לתורה, היהודי הלומד כיום את התורה וחי אותה מתייחס למקור האלוקי ולא לפרשנות האנושית.

לכן אומר התלמוד: "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה מסיני". התלמוד מתייחס להישגיו של התלמיד כעל "חידושים", אך אומר שהם ניתנו כבר למשה! במלים אחרות, כדי שפרשנות תהווה חלק אותנטי מן התורה, עליה להיות נגזרת מסמכותו של משה. עם זאת, משה – לאחר שקיבל את גישתו של יתרו – העביר את התורה אלינו בדרך שמאפשרת לנו להבין את התורה בדרך שהיא הישג אישי שלנו, ובעת ובעונה אחת, מהווה הבנתנו דבר ה' טהור ובלתי מחולל.

YYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYY

ספר שמות - פרשת בשלח

 
(מתוך אזמרה - הרב אליהו גודלבסקי  שליט"א- עפ"י מישנתו של רבי נחמן מברסלב זיע"א)

 
וזה בחינת גודל הטלטולים והייסורים שצריכין לסבול קודם שבאין לארץ ישראל וצריכים לסבב בכמה דרכים קודם שבאין לארץ ישראל וכמו שכתוב (שמות יג, יח): ויסב אלקים וכו', והכל הוא בשביל קבוץ הנדחים.

כי איתא בכתבי האר"י ז"ל (פרי עץ חיים שער ק"ש פ"ג) בכוונות: והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ וכו' שבכל מקום בעולם שאחד מישראל נדחה לשם בגלות בארבע כנפות הארץ נחשב כאילו כל ישראל גלו לשם ועל ידי זה מברר ניצוצות משם ועל ידי זה באין לארץ ישראל, עיין שם באריכות שזהו סוד מה שישראל מפוזרין עכשיו בגלות במקומות הרחוקים מהקדושה מאד.


והנה זה העניין הוא דבר נסתר ונעלם מאד,ואי אפשר להבינו, כי אנו רואים שבמדינות הרחוקים מישיבות ישראל, כמו במדינות מאסקווע, נדחו לשם יהודים מעטים. ודרים בין הרבה עכו"ם (עובדי כוכבים) יהודים מתי מעט. עד שיש עיירות הרחוקים יותר שאין נמצאים שם ישראלים כי אם אחד או שניים בעיר גדולה. והנה אנו רואים בעינינו שרוב אלו היהודים הדרים במקומות כאלה רובם ככולם אינם צדיקים כלל והלוואי היו בינוניים, כי הם רחוקים מאד מה' יתברך. ואי אפשר להאריך בזה, שלא לדבר על איזה מישראל חס ושלום, כי גם פושעי ישראל מלאים מצוות כרמון, ואם כן איך אפשר להבין זאת שעל ידי אנשים כאלו יתבררו
 הניצוצות מעמקי קליפות כאלו.
 אבל באמת הוא נפלאות תמים דעים ואי אפשר להבין זאת.
והכלל, שעיקר הגלות הוא הגלות וההתרחקות מארץ ישראל שהיא כלל הקדושה, ועיקר הגלות הוא בשביל לברר הנדחים שהם הניצוצות שנדחו בעמקי הקליפות בבחינת (פסחים פז:) לא גלו ישראל בין העובדי כוכבים אלא כדי שיתווספו עליהם גרים, שזהו בחינת הניצוצות המתבררים מעמקי הקליפות.
כי באמת לכאורה קשה להבין עניין הגלות שמחמת שחטאו ישראל בארץ ישראל, גלה אותם משם לארץ העמים עד שיתקנו וישובו אליו ויביא לנו גואל צידקנו. והדבר קשה מאד: איך יהיה תקוה שבחוץ לארץ ישובו ישראל? ומה אם במקום חיותנו וקדושתנו שהוא ארץ ישראל 
ארץ הקדושה ששם עיקר קדושת ישראל וכו', אם שם התגבר על ישראל היצר הרע עד שהחטיאם, איך יהיה תקווה שבחוץ לארץ שהוא ארץ העמים אויר הטמא וכו', שם יתקנו וישובו ישראל? ואם כן חס ושלום, אפס תקווה!! הלא ה' יתברך רוצה בתקנותינו ואינו חפץ לנקם בנו, רק כל הגלויות והצרות הם בשביל תיקון, כמו שכתוב (דברים ד, כט): ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת וכו'. אבל איך יתכן זה שבארץ ישראל לא בקשנו וחפשנו ודרשנו את ה' יתברך ובחוץ לארץ בארץ העמים נדרוש ונבקש אותו?
אבל באמת כל זה הוא נפלאות תמים דעים. והם מסתרי פלאותיו. וזהו בחינת כל הירידות והנפילות העוברים על כל אחד מישראל לפי בחינתו ומדרגתו עד שיש הרבה שנפלו עד עמקי תהום תחתיות, אשר נדמה להם כי אפס תקוה חס ושלום, בפרט עכשיו בסוף הגלות באחרית הימים האלה בעקבא דמשיחא, כאשר יודע כל אחד בנפשו נגעי לבבו ומכאוביו. ואף על פי כן סוף כל סוף כולם יתתקנו ולא יהיה נאבד שום אחד מהם. כי ה' יתברך חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח. כי באמת יש לפעמים שדייקא כשהאדם מגיע למקום נמוך ורחוק מהקדשה מאד מאד, שם דייקא יתעורר בהתעוררות גדול לה' יתברך.

 

ויש בעניין זה כמה טעמים ובחינות וקצת מהם הוא מחמת שכשהיו ישראל בארץ ישראל הראה להם הקדוש ברוך הוא חיבה יתרה. והיו מקרבים אליו מאד. ונדמה להם שכבר הם סמוכים לה' יתברך ולא בקשוהו יותר ונתרשלו בעבודתם. והבעל דבר חותר עליהם בכל יום ובכל עת ועל ידי זה התגבר עליהם עד שהחטיאם. וזה בחינת (שיר השירים ו, ה): הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבוני, ועין בפרוש רש"י שם שפרש שם עניין זה, שמרוב חיבה שהראה להם בבית המקדש, על ידי זה מרדו בו וכו', עין שם. וזהו עניין הנ"ל. וגם מחמת שכשהיו בארץ ישראל לגודל הקדשה של ארץ ישראל באיזה תנועה בעלמא שלא התנהגו בקדושה כראוי פגמו מאד. ועל ידי הפגם הזה נמשך פגם גדול יותר, כי עברה גוררת עברה וכו' (אבות פ"ד), ועל ידי זה החטיאם הבעל דבר. וזה בחינת (מלכים א יז, יח): כי באת אלי להזכיר את עווני, שכנגד קדושת אליהו היא נחשבת כרשעה אף על פי שהייתה צדקת כמו שפרש רש"י שם. ובשביל זה הוכרחו לצאת בגלות. ואז מגודל הריחוק שרואים גודל ריחוקם מה' יתברך שנגלו ונפוצו בארץ העמים, באוויר הטמא, תחת ממשלת העובדי כוכבים, מתגברים נפשות ישראל ביותר לשוב לה' יתברך. וגם שם לגודל הטומאה של חוץ לארץ, תכף כשישראל עושים איזה עבודה בעלמא יקר בעיניו יתברך מאד מאד. אף על פי שאין עבודתם בשלמות, אף על פי כן יקר בעיניו מאד שבמקום רחוק וטמא כזה יתגברו לעשות אפילו העבודה הזאת. ועל ידי זה הוא מרחם עליהם ומושיעם.
וזהו בחינת של כל הנופלים מעבודת ה' יתברך, שעל ידי כל מה שפוגמים איזה פגם, או שעוברים איזה עברה חס ושלום, נופלים יותר ויותר. ואם כן מה יהיה הסוף וכי אפס תקוה, אך הכול על פי הנ"ל, שכשה' יתברך רואה שאיזה אדם מתרחק מעבודתו ופוגם איזה פגם או שעובר חס ושלום איזה עברה אזי הקדוש ברוך הוא מרחק אותו ונופל יותר, כי הבא לטמא פותחין לו (יומא לח:), אבל אם כן היה חס ושלום אפס תקוה, ולא היה באפשר לשום אדם לשוב לעולם מאחר שכל פעם נופל יותר חס ושלום, אבל ה' יתברך חושב מחשבות לבל ידח ממנו נידח. והוא מסבות מתהפך בתחבולותיו. כי כשהאדם נופל על ידי חטאים למקום הרחוק מהקדושה, אזי ה' יתברך מזמין לו שם רמזים לפי אותו המקום ומזמין לו איזה זכות שיכול לזכות בזה המקום הרחוק דייקא. וזהו הניסיון והבחירה שלו. ואם יזכה שם לזכר בה' יתברך, ולעשות שם מה שיוכל מה שמרמז לו ה' יתברך בכל מקום שהוא, בקל יוכל לשוב לה' יתברך, כי לפי המקום הזה יכול לזכות בעבודה קטנה לעשות נחת רוח ותענוג ושעשוע גדול לה' יתברך מה שלא היה זוכה במקום קדוש ביותר, כי ה' יתברך מקבל תענוג ושעשוע גדול מאד כשעולה לפניו איזה עבודה ממקום הנמוך ורחוק מאד כמובן בדברי רבנו ז"ל כמה פעמים. בבחינת (זהר יתרו סט.) כד אתי יתרו ואמר: כי עתה ידעתי וכו' (שמות יח, יא), כדין אסתלק ואתייקר שמא דקודשא בריך הוא עלא ותתא [כשבא יתרו ואמר וכו', אז התייקר שמו של הקדוש-ברוך-הוא למעלה ולמטה].
וזה סוד גלות ישראל בכלל. ובפרטיות הנפילות של כל אחד ואחד כנ"ל שזהו עיקר הגלות. כי כל מה שנופל למקום נמוך ורחוק מהקדושה יותר יש לו שם איזה עבודה ונחת רוח לעשות לה' יתברך, מה שאינו זוכה לזה אפילו צדיק גדול, ועל ידי זה מעלה כל הניצוצות והקדושות שנפלו לשם למקום הטמא הזה. כי יש כמה וכמה ניצוצות הקדושות שנפלו משנים קדמוניות הרבה לעמקי עמקי הקליפות מאד מאד. ומחמת שמונחים ביון מצולה בעמקי תהומות מאד מאד, בודאי אין מי שיכנס לשם להעלותם. ועל כן כשמזדמן אדם שחטא עד שנפל לשם חס ושלום, תכף כשמזכיר את עצמו בה' יתברך, ונתעורר לעבוד את ה' יתברך באיזה עבודה בעלמא שהוא יכול לעשות שם לפי מקומו הנמוך, אזי מתדבקים בו כל אלו הניצוצות, ומעלה אותם משם. ובזה עושה נחת רוח ותענוג גדול לה' יתברך בלי שעור.
וזה בחינת היהודים הנדחים בארבע כנפות הארץ במקומות הרחוקים מישראל, כי יש שם ניצוצות מאלפים שנים שמונחים שם בגלות וצער גדול מאד, שאם היו מריחים שם ריח בעלמא של ישראל היו מחיין עצמן מאד. ועל כן תכף שנכנס לשם איזה ישראל בעלמא, אפילו פושעי ישראל, אף על
 פי שחטא ישראל הוא (סנהדרין מד).
 ואף על פי כן שם ישראל נקרא עליו, אזי תכף כשאלו הניצוצות הקדושות מריחין ריח של ישראל הם מתעוררים ומתדבקים בו. ואף על פי שעדיין אי אפשר להם לעלות מחמת שזה האיש בודאי אין לו כח להעלותן - ועל כן על פי רוב נופל על ידם יותר מחמת רבוי הקליפות הנאחזין באלו הניצוצות כידוע - אף על פי כן מאחר שעל כל פנים מחזיק עצמו בדת ישראל, ואינו ממיר דתו לגמרי חס ושלום, ונקרא עליו שם ישראל, זה בעצמו יקר מאד בעיני ה' יתברך, ויש לה' יתברך תענוג ושעשוע גדול מזה, עד שסוף כל סוף יעלה זה האיש משם, ויעלה עמו כל הניצוצות הנ"ל משם, ועל ידי זה יתקן כל חטאיו מאחר שעל ידו דייקא עלו הניצוצות האלו מה שלא היו יכולין לעלות על ידי שום איש כשר שבעולם, כי מי היה נכנס למקום טמא ומלוכלך כזה.
והעיקר הוא על ידי כח הצדיק הגדול האמיתי שיש לו כח להעלות כל אלו האנשים עם הניצוצות שנתדבקו בהם מכל המקומות הנמוכים אפילו מעמקי עמקי תהום תחתיות, אפילו מיון מצולה ואין מעמד. ועל כן כל זמן שהאדם משתדל ומחפש ומבקש להתקרב לצדיקי אמת יש לו תקווה לעולם יהיה איך שיהיה. אפילו אם נפל מאד אלפים ורבבות פעמים. כי בכח הצדיק יכול להיות שעל ידי דבר אחד ונחת רוח אחד שיעשה לה' יתברך במקומו הרחוק כזה, יתקן הכל ויעלה עמו כל הניצוצות ממקומות כאלו, מה שלא היו יכולים לעלות על ידי שום אדם אחר וכנ"ל.
ובשביל זה צריך האדם לסבול טלטולים וייסורים הרבה קודם שבא לארץ ישראל, הכל בשביל ברור הניצוצות הנ"ל שכולם צריכים להתקבץ לארץ ישראל. ועל ידם דייקא זוכין לבוא לארץ ישראל. כי בכל מקום שמסבב לבוא לשם בשביל לבוא לארץ ישראל, הוא מברר הניצוצות משם מאחר שכל כוונתו שהולך ומסבב הוא שם בשביל לבוא לארץ ישראל, ששם קבוץ כל הניצוצות, ואזי זוכה לבוא עם כל אלו הניצוצות לארץ ישראל, בבחינת: אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלקיך וכו'. והביאך ה' אלקיך אל הארץ. והכל בכח הצדיק שעל ידו דייקא באין לארץ ישראל. ועוד יש בזה דברים הרבה. ודי בזה למסתכל על האמת לרחם על עצמו לשוב לה' יתברך מכל מקום שהוא, כי חסדי ה' לא תמנו ולא כלו רחמיו לעולם (לקוטי הלכות - הלכות ברכת הריח וברכת הודאה ד' - אות מ"ה)

YYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYY

פרשת בשלח: קריעת ים סוף

מה קורה בפרשת השבוע  

ביציאה ממצרים עומדות בפני היהודים שתי אפשרויות: מסע דרך ארץ פלשתים הקרובה יותר, ומסע דרך המדבר. מחשש כי מלחמות עתידיות עלולות לגרום לעם לרצות לשוב מצרימה, אלוקים מוביל אותם דרך המדבר כך שאפשרות החזרה למצרים תהיה נגישה פחות.

את ארונו של יוסף, שהשביע את אחיו לפני פטירתו "כאשר יפקוד אתכם האלוקים, תעלו את עצמותי ממצרים", נוטל משה יחד עמם.

ביום השלישי ליציאתם מורה האלוקים לבני-ישראל להטעות את המצריים ולצעוד לכיוון מצרים. מעשה זה יגרום לפרעה לחשוב כי בני-ישראל טועים במדבר, הוא ירדוף אחריהם כדי להשיבם למצרים ואז יתנקם האלוקים בפרעה ובכל חילו.

כאשר פרעה מבין כי בני-ישראל ברחו ממצרים והם לא מתכננים לשוב ליבו נהפך והוא ועבדיו אומרים לעצמם: "מה זאת עשינו? כיצד איפשרנו לבני-ישראל לצאת ממצרים"? הם רודפים אחרי בני-ישראל, ומוצאים אותם כשהם חונים על פני הים.

בני-ישראל חוששים מהמפגש הצפוי

היהודים המבחינים שפרעה רודף אחריהם יראים מהמפגש הצפוי. הם צועקים אל בורא העולם ומתלוננים למשה: מדוע הוצאת אותנו ממצרים? האם אין קברים במצרים, ולפיכך ביקשת להפוך את המדבר למקום קבורתנו לאחר שנמות במערכה עם פרעה? עדיפה עלינו עבדות במצרים ממוות במדבר.

אל תיראו! מרגיע אותם משה. התיצבו וראו את ישועת ה'. לא עליכם יהיה להילחם במצרים, כי האלוקים ילחם עבורכם.

האלוקים מורה למשה להרים את מטהו על הים והים יבקע, אזי בני-ישראל ילכו בתוך הים ביבשה.

לילה דרמטי

במשך כל הלילה עמדו מחנה ישראל ומחנה מצרים זה לצד זה כשרק עמוד ענן מפריד ביניהם. משה נוטה את ידו על המים, הים נקרע ובני-ישראל עוברים בתוך הים ביבשה.

המצרים ממהרים לרדוף אחריהם ולהיכנס אל הים; האלוקים מטיל מהומה במחנה מצרים, כשהוא מוריד עמוד אש השורף את אופני העגלות. המצרים מבינים כי האלוקים נלחם בהם ומבקשים לשוב על עקבותיהם, אך אז מורה האלוקים למשה לשוב ולנטות את ידו על הים והמים שבים ומכסים את כל חיל מצרים עד האחרון שבהם.

בני ישראל הצופים בנס המתרחש מול עיניהם מתמלאים ביראת אלוקים ובאמונה בו ובמשה עבד ה'.

שירת הים

משה ובני-ישראל שרים את מה שלאחר-מכן מקבל את הכינוי "שירת הים". השירה כוללת הודאה לאלוקים על הניסים שחולל מול עיניהם, היא מזכירה את הפחד והאימה הנופלים על כל האומות ששמע הנס מגיע לאזניהם, ומדברת על הארץ המובטחת ועל בית המקדש שיבנה בה.

גם מרים הנביאה שרה יחד עם נשי ישראל שירה בתופים ובמחולות.

המים המרים

לאחר הליכה בת שלושה ימים במדבר במהלכה לא מצאו מים, מגיעים היהודים אל מרה שם הם מוצאים מים. אך השמחה מוקדמת מדאי: המים מרים ולא ניתנים לשתיה. העם מתלונן למשה, הוא צועק אל בורא העולם שמורה לו להשליך עץ מסויים אל המים. העץ ממתיק את המים המרים ואלוקים אומר לעם כי אם הם ישמעו בקולו הוא יסיר מהם כל מחלה.

בתחנתם הבאה, אילים, מוצאים היהודים שתים עשרה מעיינות מים ושבעים תמרים.

המן

שוב מתלוננים היהודים למשה ולאהרן מדוע הוא הוציא אותם ממצרים. הפעם הם עושים זאת לאחר שהלחם שהוציאו ממצרים כצידה לדרך תם מכליהם. "אנו זוכרים את סיר הבשר עליו ישבנו במצרים" הם קובלים, "ואילו כעת אנו עומדים למות ברעב במדבר". משה משיב להם את דברי האלוקים: "שמעתי את תלונות בני ישראל. בערב תאכלו את בשר השליו ובבוקר אמטיר לכם לחם מן השמים".

כאשר בני-ישראל מגלים את שכבת הלחם בבוקר הם שואלים זה את זה "מן הוא"? "מה זה"? כך מקבל הלחם את השם: 'מן'.

האלוקים מצווה: יש ללקוט מן ה'מן' עומר (מידה מסויימת) לכל בן משפחה. אסור להותיר ממנו עד בוקר (כמה אנשים עוברים על הציווי והמן שהותירו מעלה תולעים); ביום שישי יש ללקוט מנה כפולה, שכן בשבת לא ירד 'מן' מהשמיים (גם כאן, קבוצת אנשים יוצאת ללקוט ביום השבת אך לא מוצאת מאום בשדה). בהזדמנות זו מצווה אותם האלוקים על שמירת השבת.

כדי לזכור את הנס בדורות הבאים, מניח אהרן בפקודת האלוקים מן בצנצנת. בסך הכול אכלו היהודים את המן במשך ארבעים שנה, עד שנכנסו לארץ ישראל.

מים מן הסלע

ברפידים שוב צמא העם למים, ובורא העולם מצווה את משה לקחת את מטהו ולהכות את הצור ממנו יצאו מים. משה עושה זאת, והמקום מקבל את השם 'מסה ומריבה', על שם שבני ישראל רבו וניסו את ה'.

מלחמת עמלק

בחנייתם ברפידים מגיע העם העמלקי ונלחם בישראל. משה מצווה את יהושע תלמידו לבחור לו אנשים ולצאת להילחם בעמלק. הוא עצמו יושב על ראש הגבעה יחד עם אהרון וחור, ומטה האלוקים בידו. בכל פעם שמשה מרים את ידו השמימה גוברים ישראל, ובכל פעם שהניח אותה גובר עמלק; ידיו של משה כבדות, והוא ישב על אבן כאשר אהרון וחור תומכים בידיו עד לשקיעת החמה, אז הוכרע עמלק.

האלוקים אומר למשה לכתוב את סיפור מלחמת עמלק בספר, "כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים".

משה בונה מזבח במקום כתודה על נס הניצחון. הוא מציין כי האלוקים נשבע בכסאו להילחם בעמלק לנצח.

YYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYY

סיפור קריעת ים סוף, עפ"י התנ"ך ומדרשים  

הרקע לקריעת ים סוף

לאחר עשרות שנים של עבדות והתעללות קשה על ידי המצרים, מתגלה בורא העולם למשה רבינו ומבשר לו כי עם ישראל עומד להיגאל. הוא מצווה עליו להופיע בפני פרעה מלך מצרים ולבקש ממנו אישור יציאה ממצרים לשלושה ימים בלבד, כדי לעבוד את האלוקים במדבר. לפי התכנית, פרעה לא יעניק את האישור המבוקש וכעונש הוא יקבל עשר מכות, בתומם הוא ישחרר את בני ישראל ממצרים.

התכנית מתנהלת למישרין. משה נפגש עם פרעה ומבצע בפניו ניסים שונים, אך פרעה מסרב לתת ליהודים לצאת מארצו.

מכה אחרי מכה נוחתת על המצרים: היאור הופך לדם, הארץ מלאה צפרדעים, גופם מתמלא בכינים... המכה העשירית והקשה מכולן הייתה כאשר בכורות מצרים מתו באמצע הלילה. פרעה נכנע, קרא למשה ולאהרן והודיע להם: האישור בידכם! צאו ממצרים ולכו לעבוד את אלוקיכם!

היהודים יצאו סוף-סוף ממצרים, אך לא היו להם אף כוונות לשוב אליה. בהנהגת משה רבינו, הם יצאו לעבר המדבר כשהם חופשיים ומאושרים. מבחינתם, הם לעולם לא ישובו לראות עוד את מעבידיהם האכזריים, לנצח.

אבל לאלוקים היו תוכניות אחרות. הוא הורה למשה להוביל את העם בדרך מסויימת ולחנות מול ים סוף. "כאשר פרעה יראה זאת הוא יחשוב שעם ישראל טועה בדרכו והוא ינסה לרדוף אחריכם; או-אז אראה לו את ידי הגדולה" אמר האלוקים.

ואכן, רק ימים ספורים לאחר שחוו על בשרם את מכת הבכורות, החליטו המצרים בהנהגת פרעה לרדוף אחרי היהודים כדי להפוך אותם שוב לעבדים. המצרים היו מעודדים במיוחד מן העובדה שהמיקום האסטרטגי של עם ישראל היה גרוע במיוחד ויאפשר להם ניצחון קל ומהיר.

כאשר עם ישראל הבחינו כי צבא מצרים בעקבותיהם, הם נכנסו לפאניקה. "מה זאת עשית לנו?" הם קראו לעבר משה רבינו. "היה עדיף שנמות במצרים מאשר למות במדבר!"

"עוד תראו את ישועת ה'!" קרא לעברם משה. "זו הולכת להיות הפעם האחרונה בה תראו את מצרים. לא נצטרך להילחם בהם כי האלוקים ילחם עבורנו" הוא מבטיח להם.

קריעת ים סוף

האלוקים פוקד על משה רבינו:

"דבר אל בני ישראל ויסעו!" – להתקדם קדימה, לתוך הים! "הרם את מטך, ונטה את ידך על הים ובקעהו, ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה!"

משה רבינו מרים את המטה והים נקרע לגזרים. עם ישראל צועד בתוך הים כאשר מאחוריהם עומד ענן המגן עליהם מפני המצרים. החיילים המצרים ההמומים רצים בעקבות בני-ישראל בים הקרוע לגזרים, אך כאשר היהודי האחרון הגיע אל שפת הים משה שב ומרים את ידו על הים והים שב ונסגר על המצרים.

מלאי תודה ושבח לאלוקים, משה רבינו ובני ישראל שרים שיר לבורא העולם, ומרים, אחות משה, שרה יחד עם נשות ישראל שיר משלה יחד עם תופים ומחולות.

להלן מדרשים שונים העוסקים ביציאה ממצרים, קריעת ים סוף ושירת הים.

מדוע הוביל האלוקים את עם ישראל אל המדבר?

בני ישראל יכלו לצאת ממצרים בשתי דרכים: האחת הובילה לארץ פלישתים, השניה הובילה אותם למדבר. הפסוק מציין כי האלוקים הוביל אותם במדבר מחשש כי מלחמה בפלישתים תגרום להם להתייאש ולשוב למצרים.

המדרש מביא סיפור נוסף:

שלושים שנה לפני יציאת מצרים, שלושים אלף בני שבטי אפרים נמלטו ממצרים. הם ערכו חישוב מוטעה על פיו הגיעה העת לקיום ההבטחה האלוקית כי הם ייגאלו. בני אפרים יצאו דרך ארץ פלישתים שם נלחמו בהם המקומיים והרגו אותם.

בורא העולם חשש כי לו יראו היהודים את עצמות אחיהם שמתו בנסיון הבריחה הקודם, הדבר ירפה את רוחם ויגרום להם לשוב למצרים.

ועוד הסבר נאמר על כך: לו היה עם ישראל נכנס ישירות לארץ, הם היו מתעסקים בעבודת האדמה ומזניחים את לימוד התורה. לפיכך הוביל אותם האלוקים במדבר כדי שהם ילמדו את התורה ויהגו בה, ולא יטשוה גם לאחר הכניסה לארץ.

כיצד הגיבו היהודים למרדף צבא מצרים?

כאשר שמעו היהודים שצבא מצרים רודף אחריהם, הם הגיבו בדרכים שונות.

הייתה קבוצה שביקשה לשוב למצרים; אחרים טענו כי אסור להם להיכנע וכי עליהם להילחם במצרים; הייתה קבוצה שטענה כי יש להתפלל לבורא העולם, וקבוצה אחרת ביקשה להתאבד ולקפוץ לתוך הים.

בדבריו משה הגיב לכולם גם יחד. "ויאמר משה אל העם אל תיראו, התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום, כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. ה' ילחם לכם ואתם תחרישון"

לקבוצה שביקשה להתאבד אמר משה: אל תיראו, התיצבו וראו את ישועת ה'. לקבוצה שביקשה לשוב למצרים הבטיח משה כי הם לא ישובו לראות שוב את המצרים. "ה' ילחם לכם" הוא אמר לאלו שביקשו לצאת למלחמה, "ואתם תחרישון" – כעת זה לא הזמן המתאים לעצור ולהתפלל לבורא העולם.

עוד מדרשים:

* כאשר בא משה וביקש לקרוע את הים, אמר לו הים: האם אני ייקרע מפני ציוויך? הלא אני גדול ממך, שכן אני נבראתי ביום השלישי למעשה בראשית, ואילו אתה – בן אדם – נבראת ביום השישי למעשה בראשית.

כששמע זאת משה הלך אל האלוקים ואמר: אין הים רוצה להיקרע! נתן הקדוש ברוך הוא את ימינו על יד ימינו של משה, ראה זאת הים וברח.

* נאמר בפסוק "ויבקעו המים", ולא "ויבקע הים." מכאן שכאשר נבקע ים סוף, כל המעיינות ומאגרי המים נחצו לשנים.

* עוד נאמר בפסוק "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה." אם הם פסעו ביבשה, מדוע כתוב שהם הלכו בים? ואם הם שחו בים, מדוע נאמר כי הם הלכו ביבשה? מכאן אתה למד שבני ישראל החלו לפסוע בתוך הים, ורק כאשר המים הגיעו לחוטמם נקרע הים לגזרים.

* במעמד קריעת ים סוף הייתה התגלות אלוקית נשגבה כל-כך, שראתה שפחה פשוטה על הים מה שלא ראה הנביא יחזקאל בחזיונותיו.

 YYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYY

ספר שמות - פרשת בא  
(מתוך אזמרה - הרב אליהו גודלבסקי  שליט"א- עפ"י מישנתו של רבי נחמן מברסלב זיע"א)

ומת כל בכור...(שמות יא' ה)

כי בכור הוא ראשית בחינת דעת, בחינת (משלי א) ראשית דעת, הינו שהכניע הדעת של הסטרא אחרא, שהיא בחינת
)שם ד) בני בכורי ישראל, הינו הדעת של אמונת ההשגחה שמשם נמשכין זרע קדוש ישראל, כי ישראל הם למעלה מהטבע, כי הם נמשכין משם בבחינת (בראשית טו) הבט נא השמימה וספור הכוכבים ויאמר לו כה יהיה זרעך וכו'. ודרשו רבותינו ז"ל (מדרש רבה שם) שהגביהו למעלה מן השמים וכו'. נמצא, שזרע ישראל נמשכין למעלה מהטבע, כי על פי הטבע כפי מערכת השמים לא היה אברהם אבינו, עליו השלום, ראוי להוליד, רק על ידי שאמר לו ה' יתברך: צא מאצטגנינות שלך. והגביהו למעלה מן השמים, הינו למעלה מהטבע, על ידי זה זכה להוליד בחינת (שם) כה יהיה זרעך. נמצא, שזרע ישראל נמשכים בשרשם מבחינת למעלה מהטבע. וזה בחינת בכורי ישראל שהציל ה' יתברך והמית בכורי מצרים בחצות הלילה, להכניע ולשבר ולבטל הדעת של חכמת הטבע ולהגביר הדעת של השגחה, שהם בחינת בכורי בני ישראל. (לקוטי הלכות הלכות נטילת ידיים שחרית ב' - אות ד י)

וינצלו את מצרים ... (שמות יא, לו)

עיקר תיקון העשירות דקדושה הוא עניות, דהינו מי שאינו מתגאה בדעתו ומחזיק עצמו כעני, ובאיזה מעמד שהוא בין שהוא עני ממש או בינוני או עשיר מופלג מחזיק עצמו תמיד כעני ואביון גדול, בבחינת דוד המלך, שבגודל מלכותו וגדולתו ועשרו אמר תמיד: "כי עני ואביון אנכי", "ואני עני ואביון", כי האדם ראוי לו להבין עצם עניותו בזה העולם, כי אפילו הצדיק אי אפשר לו לצאת ידי חובתו בשלמות נגד השם יתברך, כמו שכתוב: "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", מכל שכן שאר בני העולם; אם כן, אפילו לחם צר ומים לחץ אין מגיע לו חס ושלום לפי מעשיו, רק השם יתברך זן את העולם כלו בחסדו, ואם כן אין עני יותר ממנו, כי הוא אכל דלאו דילה [הוא לא אוכל משלו]. וכשמשים אל לבו האמת ויודע זאת בברור, אזי טוב לו תמיד, ויזכה לעשירות אמתי, שהוא מה שאמרו רז"ל: איזהו עשיר, השמח בחלקו, כי ישמח תמיד בחלקו, מחמת שיודע שהכל חסד גדול מהשם יתברך, אפילו לחם צר ומים לחץ. ועל ידי זה יזכה לעשירות ממש, לכל הון דעלמא, בחינת: "מאן דאיהו זעיר איהו רב" [מי שהוא קטן הוא גדול], וכתיב: "מקימי מעפר דל וכו' להושיבי עם נדיבים" מעפר דייקא, הינו מי שמשים עצמו כעפר. וגם אחר כך, כשזוכה לעשירות ממש, לכסף וזהב וחפצים הרבה, לא יפול על ידי זה להתאוות מה שאינו שלו, כי גם בעצם עשירותו יחזיק עצמו לעני ויהיה שמח בחלקו תמיד. 
לא כן הרשעים, שהם בהפך מכל זה: כשהוא עני, הוא בכעס על השם יתברך על עניותו וחסרונו,
בבחינת "והיה כי ירעב והתקצף וכו'" (ישעיה ח), ותכף כשיש לו איזה ממון, הוא מלביש את עצמו במלבושים שאינם ראויים לו לפי ממונו, ועל ידי זה חסר לו יותר מבתחילה. וכשמרוויח עוד ממון יותר, מתחיל לקנות לו כלי כסף ומרגליות ותכשיטין, והכל בכפלי כפלים מכפי ערכו, ועל ידי זה חייו מרים ומרורים תמיד, עד שיש הרבה שבימי עשירותם חייהם מרורים יותר מביימי עוניים, ועל ידי זה באים על פי רוב לידי עניות ממש, ומתים בעלי חובות, וגם בימי עשירותם תמיד היה חסר להם כפי הנהגתם והצטרכותם העצום, והכל מחמת גסותם הרע, ואינם חושבים על תכליתם הנצחי, וכאילו כל העושר מגיע להם לבד. "ומאן דאיהו רב הוא זעיר" [ומי שהוא גדול הוא קטן], והקדוש ברוך הוא משפילם, ומתים עניים ממש ובעלי חובות. וזה בחינת: יאה עניותא לישראל, שעיקר היפי והנוי לישראל הוא מדת העניות, הינו מי שמחזיק עצמו לעני תמיד, הוא נאה ויפה תמיד, כי כל מה שיש לו הוא נאה ויפה אצלו תמיד, אפילו מלבוש של פשתן וטלאי על גבי טלאי, הכל נאה ויפה אצלו ושמח בו מאד, כי יודע שאינו ראוי לו לפי מעשיו אפילו מלבוש כזה, ואז הוא נאה ויפה תמיד, כי אחר כך גם כשיהיו לו מלבושים של משי ושל כסף וזהב, יהיו נאים ויפים אצלו תמיד. 
אבל מי שאינו מחזיק עצמו כעני, וכל מה שיש לו הוא מתאווה יותר, אינו זוכה לנוי ויפי לעולם, כנראה בחוש, שאפילו לובש בגדים יקרים וכו', תמיד חסר לו עוד בגדים יקרים ביותר של גדולי הקצינים ביותר, כידוע כל זה. ועל כן עיקר תיקון הממון והעשירות הוא עניות כנ"ל, כי האדם צריך לאחוז תמיד בקצה האחרון ולזכר שנולד ערום, כמו שכתוב (איוב א): "ערום יצאתי מבטן אמי", שזהו תכלית העניות, וכנגד עניות זה כל מה שיש לו הוא עשירות גדול, ואז יהיה שמח בחלקו בכל מה שיש לו, הן מעט או הרבה. ועיקר גלות מצרים, שהיינו תחלה בגלות מר וקשה וכבד כזה, ואחר כך הוציאנו בעשירות כזה, כאשר הבטיח לאברהם אבינו: "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". 
ולמה לא נתן לנו העשירות תכף בלא צער הגלות אבל הכל היה לטובתנו, כדי להזדכך בכור הברזל בגלות, כדי לברר ולזכך העשירות, להוציא אותנו מתאוות ממון שהוא עשירות וממון דסטרא אחרא, שכל מה שיש לו יותר חסר לו ביותר, ולזכות לעשירות דקדושה שבא על ידי עניות דייקא, שזה בחינת מה שאנו אוכלין בפסח מצה, שהוא לחם עוני, ומרור, כדי לידע ולזכר בהמרירות והעניות, שזה עיקר שלמות תיקון העשירות דקדושה כנ"ל (לקוטי הלכות - הלכות מגילה ו' - אותיות י"א י"ב לפי אוצר היראה - ממון ופרנסה - ל"ד)


YYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYY

פרשת בא: יציאת מצרים (עפ"י חב"ד)


"בא אל פרעה" מצוה האלוקים על משה ופוקד עליו לשוב אל פרעה ולהתרות בו לשלח את העבריים. אם לא תעשה זאת, מעביר משה לפרעה את דברי האלוקים, מכת ארבה תכסה את הארץ ותאכל את הצמחים שנותרו ממכת הברד.

עבדי פרעה למודי הניסיון מנסים לשכנע את אדונם להאזין לדברי משה. "הטרם תדע כי אבדה מצרים"? הם שואלים אותו, ומבקשים ממנו להרשות ליהודים לצאת כדי לזבוח לאלוקיהם. פרעה נעתר ושב וקורא למשה ולאהרן. "מי ומי ההולכים" הוא שואל אותם, כשהם משיבים לו כי הם ילכו "בנערינו ובזקנינו, בבנינו ובבנותינו, בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה' לנו" הוא כועס. קורבנות וזבחים הם ענין לגברים בלבד! הוא קורא ומגרש אותם.

האזהרה מתקיימת, מכת הארבה מכה בפירות, בירקות ובצמחי מצרים ופרעה ממהר לקרוא למשה ולאהרן ולהתנצל בפניהם: "חטאתי הפעם" הוא מתוודה ומבקש מהם להתפלל לאלוקים ולהסיר את מכת הארבה. כתוצאה מתפילת משה רוח חזקה נושאת את כל הארבה אל הים והמכה סרה מעל מצרים. פרעה, כצפוי, חוזר לסורו.

מכת חושך

משה נוטה את ידו על השמים וחושך מתפשט בכל ארץ מצרים. בשלושת הימים הראשונים המצרים לא יכולים לראות איש את רעהו; בשלושת הימים לאחר-מכן, החושך סמיך כל-כך עד שהם לא יכולים לזוז.

בעוד המצרים סובלים מהחושך, לבני ישראל, היושבים בארץ גושן, יש אור.

שוב קורא פרעה למשה ומבטיח לשחרר את בני-ישראל בתנאי אחד: עליהם להשאיר את הצאן והבקר במצרים.

משה משיב בגאון: לא רק שנלך עם צאננו ובקרנו, גם אתה תתן לנו זבחים ועולות שנקריב לבורא העולם.

הדברים מכעיסים את פרעה: "לך מעלי! הישמר לך אל תוסף ראות פני, כי ביום ראות פני תמות"! הוא אומר למשה, שמשיב לו בנחת: כדבריך כן אעשה – לא אוסיף לראות עוד את פניך.

המכה האחרונה

תוך כדי שיחה עם פרעה, מתגלה האלוקים למשה ואומר לו על המכה האחרונה בה הוא עומד להכות את מצרים, לאחריה בני-ישראל יצאו ממצרים. משה ממהר להעביר את הנבואה לפרעה: "כה אמר ה', כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, ומת כל בכור בארץ מצרים", לבסוף, אומר משה, אתה עוד תבוא להתחנן בפני שנצא ממצרים.

אלוקים מצווה על משה לומר לעם ישראל לשאול כלי כסף וכלי זהב ממצרים, למען יצאו ברכוש גדול.

מתכוננים...

בראש חודש בניסן, 14 יום לפני היציאה ממצרים, מוסר האלוקים למשה את מצוות קידוש החודש. מעתה ואילך לוח השנה היהודי יחושב לפי התחדשות הירח ולא לפי סיבוב השמש כפי שנוהגים אומות העולם.

לאחר-מכן הוא מצווה אותו על מצוות קורבן הפסח. המצווה כוללת פרטים שונים, ביניהם: א) על כל משפחה לקחת שה ביום יו"ד בניסן ולהכין אותו לקורבן פסח, שנקרא כך על שם שהאלוקים יפסח וידלג על בתי היהודים. ג) כמה משפחות קטנות יכולות להצטרף יחד לקורבן. ד) ביום י"ד בניסן הם ישחטו את השה, יקחו מן הדם וימשחו את מזוזות ומשקוף הבית. ה) את הבשר הם יאכלו צלי אש יחד עם מצה ומרור, כשהם נעולים בנעליים, חגורים, מקליהם בידיהם ומוכנים לצאת לדרך. ו) הנותר מן הבשר עד הבוקר יישרף באש. ז) רק אדם שנימול יכול להשתתף בקורבן. ח) אין לשבור בו עצם.

הדם אשר תמשחו על המשקופים יהווה סימן עבורי כי זהו בית בו מתגוררים יהודים. כאשר אכה את בכורות מצרים, אפסח ואדלג על בתים אלו, אומר האלוקים.

משה מוסר לבני-ישראל את דברי האלוקים והם קדים ומשתחווים מתוך שמחה על הבשורה המשמחת: הנה הם עומדים לצאת ממצרים. הם ממהרים לבצע את ההוראות.

בחצות הלילה

בחצות הלילה מכה האלוקים כל בכור בארץ מצרים, ובדיוק כפי שניבא משה פרעה ממהר לקרוא לו ולאהרן ולומר להם לצאת ממצרים. ברכוש גדול – בדיוק כפי שהבטיח האלוקים לאביהם אברהם שנים רבות קודם לכן.

בסך-הכול שהו בני ישראל במצרים 210 שנה. התורה מחשבת זאת כ-430 שנה, מספר השנים שחלפו מאז כרת האלוקים את ברית בין הבתרים עם אברהם בה הבטיח לו את גאולת מצרים.

גברים, נשים וטף עם צאן ובקר רב יצאו יחדיו מארץ מצרים. אליהם התלוו ה'ערב רב', תערובת גרים מאומות העולם.

בני ישראל יצאו ט"ו בניסן, בעצם היום. עמם הם הוציאו בצק אותו לא הספיקו לאפות שהפך למצה.

מצוות לזכר הנס

כדי לזכור את ניסי יציאת מצרים, מצווה האלוקים על בני ישראל את המצוות הבאות:

חג הפסח: בכל שנה יהיה עליהם לחגוג חג בן שבעה ימים, בו יאכלו מצות ולא חמץ.

מצוות תפילין: את סיפור יציאת מצרים יכתבו בני ישראל על פרשיות קלף, אותם ישימו ב'בתים' שיניחו על הראש ועל הזרוע.

מצוות בכורות: כאות תודה לאלוקים על שהציל את בכורות ישראל במכת בכורות, יפרישו בני ישראל את בכורות בקרם וצאנם לאלוקים. את בכור החמור הם יפדו בשה.


YYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYY

פרשת השבוע - וארא (ספר שמות) 
(ע"פי - אזמרה - הרב אליהו גודלבסקי שליט"א -  מימשנתו של רבי נחמן מברסלב זיע"א) 
ולא שמעו אל משה מקצר רוח ... (שמות ו, ט)   

צריכים להכיר חסרונו ואף על פ יכן יבטח בה' ובצדיקי האמת, כי ה' יתברך יעזור לו בחסדו הגדול. וכן מבאר בילקוט ראובני על פסוק (שמות ו): "ולא שמעו אל משה מקצר רוח" וכו' כלומר, משום דחזו דלא הוי בהון עובדין דכשרין וטבין וכו' [מפני שראו שלא היה בהם מעשים כשרים וטובים וכו'], עין שם. וכן מבאר עוד במקום אחר 

ויבלע מטה אהרן את מטותם ... (שמות ז, יב) את זה לעומת זה עשה אלקים. ונתן כח גם בהסטרא אחרא שתוכל להתעקם כקוף בפני אדם עד שיש כח גם לחרטומים והמכשפים שיעשו כמעשה הצדיקים לפעול פעולות על ידי שמות הטומאה כמפורש בתורה לעניין המופתים הנוראים שעשה משה רבנו, ויעשו גם החרטומים בלהטוטיהם כן. אבל בודאי אמיתת הקדושה ידה על העליונה ולעולם גברה יד משה עליהם. כמו שכתוב (שמות ז) ויבלע מטה אהרן את מטותם. עד שבכמה אותות לא יכלו החרטומים להוציא עד שהוכרחו להודות ולומר 'אצבע אלהים הוא'. ואם אף על פי כן החזיק לב פרעה, אבל בסוף הכרח להודות ולומר ה' הצדיק ולשלחם בעצמו. ואחר כך נתחרט ורדף אחריהם עד הים. ושם הראה ה' את ידו הגדולה ובקע את הים לפני בני ישראל ופרעה סבר שגם הוא יעבור הים ורדף אחריהם לתוך הים וישב ה' עליהם את מי הים וכו'. והנה מכל המעשיות הנוראות האלו וכאלו ומכל מה שמבאר בספרי קודש מזה, אנו רואין גודל כח הבחירה שנתן ה' יתברך לאדם בזה העולם המעשה. ועקר הבחירה עלי די שהעלים רצונו, ואינו מגלה סודו כי אם לעבדיו הנביאים הרודפים ומתייגעים להשיג רצונו. ואלו הנביאים והצדיקים אמתיים מגלים רצונו עלי די תפלתם הקדושה, שעל ידי זה הם עושים מופתים ואותות נוראות בעולם. והעיקר הוא משה רבנו שהוא רבן של כל הנביאים שעשה אותות ומופתים נוראים בעולם אשר לא נשמעו ולא נראו בכל הארץ כמו שכתוב (דברים ד) הנהיה כדבר הגדול הזה וכו', וכל מה שעשה הכל היה על ידי תפילה כמו שכתוב (שמות טו) ויצעק אל ה'. וכן באלישע אמרו רבותינו ז"ל (מגלה כז) ואלישע כל מה דעביד בתפילה הוא דעביד. אבל אם כן כבר היה מתבטל הבחירה והיה מתבטל כל העולם שנברא רק בשביל הבחירה. ועל כן כל ימי קיום העולם בהכרח שיהיה בחירה. על כן בדרכי נפלאותיו יתברך נתן כח גם להסטרא אחרא שיהיה להם כח לעשות איזה מופתים לפי שעה על ידי כשפים ושמות הטומאה. (לקוטי הלכות - הלכות ברכת השחר ה' - אות ע"ו 

 (ויחזק לב פרעה ... (שמות ז, יג

כל מה שעבר על ישראל ביציאת מצרים וקבלת התורה ואחר כך וכל המלחמות לכבוש ארץ ישראל וכל מה שעבר עלינו אחר כך הכל כאשר לכל עובר על כל אדם שרוצה לזכות לחיי עולם שבהכרח שיעבר עליו כמה מיני מלחמות בלי שעור ובכל עת שרוצה להתעורר ולהתחזק בעבודת ה' מתגברים בכל פעם יותר, ובפרט בהתחלה. כמו שהיה ביציאת מצרים שתכף כשבא משה אל פרעה להוציא את ישראל התגרה בהם ביותר ואמר: תכבד העבודה וכו', כי הסטרא אחרא כשרואה שבא צדיק אמתי בחינת משה ורוצה להוציא איש הישראלי מגלות נפשו הוא מתגרה ומתגבר עליו יותר ויותר ומכביד עליו על העולם הזה והתאוות והפרנסה עד שקשה עליו לזוז ממקומו לשוב לה' יתברך, אבל דרך ישראל עם קדוש שהם תופסין אמנות אבותיהם בידיהם ובכל פעם הם צועקים אל ה', ועל ידי זה הם מכניעין בכל פעם פרעה וחילותיו שהם הסטרא אחרא וכיתותיהם, אבל אף על פי שמכניעים הם חוזרין ומתגברין בכל פעם וכן פעם אחר פעם כמה פעמים כמו פרעה שבכל עת שבא עליו איזה מכה נכנע קצת, אבל אחר כך חזר והתגבר, כמו שכתוב: ויחזק לב פרעה ויכבד את לבו וכו' ואפילו אחר שהביא ה' יתברך עליו כל העשר מכות והכרח להוציא את ישראל ממצרים חזר וקבץ כל חילותיו ורדף אחריהם, וכמו כן ממש עובר על כל אדם בכל זמן וכל אחד יכול להבין בעצמו כל זה לפי בחינתו וערכו איך שעוברים עליו כמה עליות וירידות כמה וכמה פעמים שכל זה נמשך מבחינה הנ"ל בחינת גלות מצרים, כי עקר הגלות הוא גלות הנפש וכל הגליות מכנים בשם מצרים, וכל זה נמשך מעניין הנאמר בהשיחות [לקוטי מוהר"ן א' - סימן ע"ב], שיש כמה בחינות ביצר הרע ומריבוי הכוחות והבחינות שיש בהיצר הרע משם נמשך כל זה מה שבכל פעם מתגבר מחדש. ואפילו לאחר מתן תורה שכבר פסקה זוהמתן והיה להם חרות ממלאך המוות וכו' וזכו לקדשה נפלאה ונוראה, אף על פי כן התגרה בהם אחר כך עד שהחטיא קצתם בחטא העגל. והדבר פלא מאד: מאין נמשך זאת שאחרי שפסקה זוהמתן וזכו לנבואת פנים בפנים יפלו אחר כך כל כך, אך כל זה נמשך מעניין הנ"ל שיש כמה בחינות ביצר הרע ואפילו צדיקים גדולים ונוראים יש להם יצר הרע שהוא מלאך הקדוש וכו' וכו' ומשם נמשך כל הניסיונות המבארים בתורה שנסו אבותינו את הקדוש ברוך הוא, כי אף על פי שזה היצר הרע של הצדיקים הוא בחינת מלאך הקדוש ממש והוא רק בחינת דינים עליונים שלא זכו עדין להמתיקם וכו' אף על פי כן גם הצדיקים שאינם זוכין להמתיק אלו הדינים ולשבר זה היצר הרע שהוא מלאך הקדוש יכול אחר כך להתגרה בהם כל כך עד שיפיל אותם מאד חס ושלום, ויטעה אותם מה' יתברך ויתעה אותם מאד כמו שטעו אז בעגל לולי משה שעמד בפרץ והוציאם מזה וכפר בעדם, וכן עברו כהנה וכהנה על כמה גדולים שהיו גדולים במעלה ואחר כך נפלו מאד רחמנא לצלן, וכל זה נמשך מבחינה הנ"ל. ועל כן אמרו רבותינו ז"ל: ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, על כן צריכין תמיד לצעוק אל ה' ולסלק ולהשליך מאתו כל החכמות שמהם כל הבלבולים רק לילך באמת ובתמימות ואז לעולם לא ימוט כי צעקה ותפילות ותחינות ובקשות מועילים תמיד יהיה איך שיהיה. לקוטי הלכות  הלכות שילוח הקן ד' - אות ו

ויכבד פרעה את לבו... שמות ח, כט

בודאי השם יתברך עוסק בתיקון העולם תמיד, ובודאי הוא גומר תמיד ויגמור הכול כרצונו. ואפילו מי שהוא רשע ובעל עברות חס ושלום, אף על פי כן אינו עושה להשם יתברך כלל, בבחינת "שחת לו לא", וכמו שכתוב: "אם חטאת מה תפעל לו וכו'", כי השם יתברך מאד עמקו מחשבותיו, ויודע להפך הכול לכבודו ולרצונו, כי אתה מרום לעולם ה', וכמו שפרש רש"י: לעולם ידך על העליונה. ואף על פי כן ישלם ה' לעשה רעה כרעתו, כי אף על פי כן אסור לנו לעשות שום דבר כנגד התורה, חס ושלום, ומי שפוגם איזה דבר כנגד התורה, הוא פוגם ח"ו בכל העולמות ומחריב ומקלקל הרבה, כמובא בכל הספרים, ואף על פי כן השם יתברך גומר תמיד ויגמור הכול כרצונו. וזה הדבר אי אפשר להבין כלל, כי הוא עניין המבוכה הנזכרת לעיל, שהכול נעשה על ידי השם יתברך לבד, ואף על פי כן הכול תלוי בבחירתו של האדם, שזה אי אפשר להבין בשום אפן כנ"ל. ועל כן יש כמה דברים שהאדם עושה כנגד רצון השם יתברך, הינו כנגד דרך התורה הקדושה, ואחר כך על ידי זה דיקא גומר השם יתברך כרצונו, ואף על פי כן זה האדם שעשה העברה ענוש ייענש כראוי לו, כמו שמצינו בכמה דברים, כמו למשל בפרעה וסנחריב והמן, וכן כל המעיקים ומצרים לישראל, שהכבידו לבם נגד השם יתברך, ואחר כך נתגדל ונתקדש ונתפרסם שם שמים על ידי זה דיקא, ואף על פי כן אחרית רשעים נכרתה, בבחינת "כי הנה איביך ה' וכו' יאבדו". וכן אצל בלעם, שאף על פי שהלך לקלל חס ושלום, אף על פי כן השם יתברך גמר כרצונו, וקבלו ישראל ברכות הרבה על ידו דיקא, ואף על פי כן הוא נענש הרבה לעולם ואחריתו עדי אבד. וכן מתנהג השם יתברך תמיד, וכן הוא בכל אדם, כנזכר לעיל. (לקוטי הלכות - הלכות סימני בהמה וחיה ד' - אותיות מ' מ"א לפי אוצר הירא - יראה ועבודה - נ"א) ובשביל זה מאן משה רבנו הרבה בשליחותו כששלחו ה' יתברך להוציא את ישראל ממצרים וטען כמה טענות: ואמרו לי מה שמו מה אומר אלהם וכו', והן לא יאמינו לי וכו', וכן הרבה, עד שבסוף אמר: שלח נא ביד תשלח וכו', כי ידע שקשה מאד להכניס הדעת בישראל, כי עדין לא קדשו את עצמן כראוי, כי ידוע שישראל אז לא היו עדין ראויים לגאולה, כמו שכתוב ביחזקאל בסימן ט"ז: ובמים לא רחצת למשעי וכו' עד ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וכו'. על_כן היה קשה מאד להכניס בהם הדעת האמיתי, שבזה היה תלוי כל גאולתם, אבל ה' יתברך הכריחו לילך ולהאיר בהם הדעת ולהוציאם כי חמל עליהם בזכות אבות ודלג על הקץ, כמו שכתוב קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות וכו'. כי ה' יתברך ראה שאם לא יאיר בהם הדעת כלל, אם כן מהיכן יזכו לגאולה, כי ראה שאי אפשר להמתין בגאולתם עד שיקדשו את שבעת הנרות כראוי באופן שיהיו ראויים להשגת המקיפים על_ידי קדושתם (ועיין לקוטי מוהר"ן א', כ"א - שהשגת המקיפים והדעת הנעלמים מהבן אדם, הוא על ידי צעקה לה' וקדושת שבעת הנרות, העניים והפה וכו'...), כי אי אפשר להמתין על זה, כי הבעל דבר מתגבר מאד, וחס ושלום באריכת הזמן ישתקעו לגמרי בגלות וזוהמת מצרים חס ושלום כמובא, שאם היו ישראל חס ושלום מתמהמהים עוד כרגע במצרים, היו נשארים משוקעים שם חס ושלום, שזהו סוד ולא יכלו להתמהמה וכו' כידוע, על_כן חמל עליהם ה' יתברך ודלג על הקץ והאיר בהם הארת הדעת על_ידי משה רבנו הארה נפלאה, אף_על_פי שלא היו ראויים לזה על_ידי מעשיהם, ועל_ידי זה נתעוררו לשוב לה' יתברך בבחינת משכני אחריך נרוצה, וכעין שפרש רש"י שם, עין שם, אבל עדיין היה להם בחירה גדולה, כי עדיין היה קשה להם קושיות ומבוכות הרבה, כי עדיין לא השיגו המקיפים כראוי, כי לא היו ראויים להם מחמת שלא קדשו עדיין שבעת הנרות, כי גם הארת והתנוצצות הדעת שהשיגו היה גם_כן בדרך חסד ורחמים לפנים משורת הדין. ומזה באו כל הנסיונות הרבים שנסו את ה' יתברך והרהרו אחר ה' יתברך ואחרי משה, כי הכל נמשך מבחינה הנ"ל מחמת שלא זכו להשגת המקיפים בשלמות, מחמת שעדיין לא נתקדשו כראוי וכו'. ועיקר מה שהועיל לישראל שאף_על_פי_כן רובם ככולם נשארו על עומדם -  הוא זכות אבותם אברהם, יצחק ויעקב ורבוי הצעקות שצעקו אל ה', כמו שכתוב שם בפרשה: "וגם הקימותי את בריתי וכו' וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל". כי עקר הולדת המוחין מתעלומתן הוא על_ידי הצעקה: וכל זה צריך כל אדם לידע בכל זמן שכל זה עובר גם עתה על כל אחד ואחד ומשכיל על דבר טוב החפץ באמת לאמתו יבין מזה עצות והתחזקות להתקרב לנקודת האמת, וכשרואה שבאין על דעתו קשיות ובלבולים כמה וכמה -  הוא צריך לצעק לה' יתברך, כי על_ידי צעקה מולידין המוחין מתעלומתן. (לקוטי הלכות - הלכות גילוח ה' - אות י

Y
YYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYYY


כל פעולה משפיעה - אלישע גרינבוים 


אני מאמין באמונה שלמה, שכל דבר שבו אני מתבונן, כל אדם שבו אני פוגש וכל מצב שבו אני מוצא את עצמי – יש בהם לקח שאותו צריכים ללמוד ותכלית שאותה צריכים לגלות.

כל רגע מביא עמו בשורה, וללכת בשבילי החיים באופן עיוור ללא מגע עם העולם הסובב אותנו, יהיה בבחינת בזבוז זמן; משהו שווה ערך לחיים המבוזבזים על דפדוף בכל הספרים הנמצאים בספריה מבלי לקרוא או להבין ולו מילה אחת.

אני גם מאמין שלעם היהודי יש שליחות היסטורית. לגביי, תכלית קיומנו, השאיפה וההכרח של הקב"ה לברוא, היא שאנו נגלה את האלוקות הנסתרת המרומזת בבריאה, ונהפוך את העולם לבמה עבורו יתברך.

מתוך נקודת המבט המשוחדת הזו, שבמרכזה היהדות, שברי וצללי מאורעות העולם מקבלים גוון שהוא באופן מיוחד שבטי. כל פוליטיקאי נשפט על פי גישתו לישראל; כל מאמר מערכת נבדק לאורכו ולרוחבו כדי לראות אם הוא מכיל מרכיב אנטישמי סמוי או בוטה, והקפריזות של העולם המודרני נשקלות במאזניים של "האם זה טוב או רע ליהודים".

השבוע נקרא על המכות שניתנו למצרים במאמץ לשכנעם ל"שלח את עמי" (שמות ז', ט"ז). יפה, אני בטוח שמבצע "זעזע ועורר כבוד" (אם נשתמש במונחים של ימינו) היה אכן משכנע ומובטח שיכפה את ההכרה הנחוצה ויראת השם על כל המצרים. אולם זו לא הייתה המטרה העיקרית של המכות. המטרה העיקרית הייתה "למען תספר (אתם היהודים) באזני בנך ובן-בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותיי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'" (שמות י', ב').

ה' הטריח את עצמו להעניש את המצרים כדי שהיהודים ילמדו לקח? זה מזכיר לי את הבדיחה הישנה על האם היהודייה, תושבת אחד הפרברים, שביום הראשון של בית הספר מסבירה למורה שלעולם לא תעניש את הזאטוט היקר שלה בעונש גופני משום שהטראומה של המכה תיצור נזק לטווח הארוך לנפשו הרכה של הילד. "אם המותק שלי שובב, קח את הילד מהשולחן הסמוך ותכה אותו, אני מבטיחה לך שהבן שלי יבין את המסר". ה' הכה את המצרים כדי שמעט היהודים שעדיין לא השתכנעו יקבלו את המסר.

אם אנחנו כה חשובים; אם המעשים והאמונות של כל יהודי כל כך משנים לקב"ה עד שהוא מוכן לגרום כאלה שינויים נוראים רק כדי לזכות בתשומת לבנו, תארו לכם כיצד כל פעולה שאנו עושים מסוגלת להשפיע על העולם.

אם יש למישהו יכולת להשפיע על עצמו או על אחרים להתחיל לשמור משהו מאורח- החיים היהודי או לקחת על עצמו מצווה חדשה – עשו זאת. זה בהחלט חשוב ויוצר עולם של שינוי.

 







המלצה

גל – אור היקרה:

תודה רבה לך על הטיפול החם והמסור

והתעקשת אפילו שיגמר הטיפול, לעזור

לי תמיד.

תודה רבה רבה לך ולבורא עולם על

ההשגחה הפרטית ששלח אותך לחיי:)

                         ליהי
 


רבות בנות בנו אתרים ואת " עלית על כולנה

יישר כוח על פועלך לזיכוי הרבים
באתר מלא תוכן שהינו מעניין,
מחזק,מעודד ומשמח!!!

ממליצה לכל אחד ואחת להיעזר בו
לעבודת ה' ב-ש-מ-ח-ה......

נוכחתי לראות כי רבות בנות בנו
אתרים ומבחינתי  " את עלית על כולנה..."

                       אסתר

לאור – העין השלישית

תודה רבה מעומק הלב צדיקה על הכללללללללל 

                             ש.

גלאור המקסימה!

כשמך כן את.. גל של אור.. שופעת אהבה ואור ללא מחסור!

פניתי אלייך כשאני לגמרי באפילה, דואגת וחולה..

מייד כשראית באיזו מצב נמצאתי באהבה ודאגה אין קץ מזור שלחת לי...

כשנוכחת שאין באפשרותי לשלם במעות לרגע לא חששת מפני הבאות.. התקשרת דאגת התעניינת

ואותי רצית להושיע .. מי ייתן שבורא עולם שפע עלייך ישפיע!!

שתזכי עוד לסייע ולעשות ואשמח שאותי תזכירי בתפילות :)

ה... בת - חנה

גל – אור שבת – שלום 

תודה על העזרה והתמיכה, תודה שאת תמיד שם

בשביל להקשיב ולייעץ על כל דבר ודבר,

מקווה בעזרת ה' שהכל יהיה בסדר בסיום

התהליך שהתחלנו :) .. ושנזכה לבשורות

טובות והמון חיוכים.. ואמונה שלימה

וחיים בריאים ותקינים 

                            ettior 

לאור העין השלישית:

אין סוף תודות, על אוזן קשבת תמיד,

על אמפטיה  וטוב לב שלך שאין לו גבולות.

הצלת את חיי כפשוטו!!! ממליץ בחום

                   אחיקם ה. - חיפה

 

לגל – אור היקרה

כל – כך הרבה יראת שמים, נעימות ועדינות

נפש יש בך.

שהקדוש ברוך – הוא יברך אותך בכל – טוב

מעומק הלב ומיליוני תודות על כל העזרה עם הבת.

                  פיניש א. - פריז

אור העין השלישית

אתר מושקע ביותר, מלא בתוכן מעניין,מחזק,מחכים  ומשמח. ברכה והצלחה לבעלת האתר.

מומלץ ביותר

                    יוסף ט.

לאור העין השלישית

 המלצה חמה ותודה

                נועה

לאור המקסימה

"לאור העין השלישית",תודה על העזרה ועל הטוב לב שלך.

עזרת לי המון את שליחה של הקדוש ברוך הוא.

את אישה נעימה,עוזרת תומכת מקשיבה ומקסימה.

תודה רבה על הכל ושהשם יחזיר לך בטוב ורק טוב

 ושמחה ובריאות וכל השפע והישועות

 ישכנו אצלך ובני משפחתך בע"ה.

באהבה גדולה מורן:)

 

 

 

                                                               
                                                                                HolyClock.com
טואול - בניית אתרים באינטרנט